כמעט הכול כבר נאמר על חנוך לוין – שהוא הגזים, שהוא כתב בטעם רע, שהוא בגד במדינה; שהוא היה קול של דור, פורץ דרך, אמיץ ועז מצח. חנוך לוין היה במאי תיאטרון, משורר וסופר ישראלי פורה. הוא נולד בתל אביב בשנת 1943 ונפטר מסרטן ב-1999 ובין לבין כתב מעל 60 מחזות וקברטים.
הנושא המרכזי במחזותיו של חנוך לוין הוא "אני מושפל, משמע אני קיים". בהסתכלות חפוזה על הטקסטים שלו אפשר לזהות בקלות שהחיים הם שרשרת של כישלונות והשפלות. גיבורי המחזות שלו מכוערים, פגומים ומנודים מהחברה. בכל המונחים הספרותיים והמחקריים, אין ספק שלא מדובר במחזות ריאליסטיים: הכול מוגזם, התפאורה מועטת, ולא ברור בדיוק היכן העלילות מתרחשות ומה הקשר בין הדמויות, אבל אולי בעצם כאן נמצאת המציאות השלמה, החשופה ונטולת המחסומים.
מחזותיו המוקדמים של לוין עסקו בשאלות מהותיות של הקיום האנושי, בסבל ובשמחה, בדחפים ובקשרים בין בני האדם, אבל על פני השטח הדמויות לא התעניינו בנושאים אלה, אלא בסיפוק מידי של תאוות ושל אובססיות. הדמויות אצל לוין מופשטות כמעט מכל ההיבטים הנאורים והאנושיים ונראות כמעט קדמוניות – נענות לכל תשוקה רגעית, ובכל זאת עומדות במקום.
כל גיבורי המחזות של לוין הם בעצם "אנטי-גיבוריים", אין בהם כל גבורה ולוין מגמד עד עפר כל תכונה חיובית שלהם. לדוגמה, ב"הרטיטי את לבי", השופט למקה כלל אינו שופט אלא "שפט פעם בתחרות יופי לפני שנים". ההגחכה הזו מחזקת את התחושה שהדילמות, האתגרים והכישלונות של הדמויות הם אבסורדיים. ההרחקה הזו, ההקצנה, היא שמאפשרת לנו לבלוע בנועם וברצון את המסר. ההצגה היא מראה, קצת מעוותת וקצת מדויקת, של הקיום האנושי – גרוטסק.
הגרוטסק הוא כלי ספרותי שעיקרו ומשימתו הוא עיוות המתואר לשם הגחכתו. כלי זה שימש אמצעי ספרותי לראשונה בצרפת בסוף המאה ה-15, תחילה לתיאור דמיוני מפחיד ומבעית, שנועד להטיל אימה, אך לימים המושג הפך לאמצעי קומי, לעיוות של גיבורים מדומים. לוין עבר תהליך הפוך בנוגע לגרוטסק. תחילה השתמש בו להומור, אך עם השנים מחוזותיו נעשו מורבידיים וקודרים יותר. הגרוטסק הפך להיות מסכה מפחידה שמציגה את ייסורי הנפש וכל הדמויות עסקו בפחד מהמוות ובניסיון למצוא משמעות לחיים (למשל במחזות "ייסורי איוב" ו"הילד חולם").
הגרוטסקי והמכוער במחזותיו של חנוך לוין
דווקא הבחירה למקם את המחזות האלה במעין זמן לא מוגדר, "על-זמן", היא החומר המשמר שמבטיח את טריות יצירותיו של לוין. אין אופנות מתחלפות ואין סלנג שיצא משימוש. הכול קצת ישן וקצת חדש וקצת לא מהעולם שלנו, ולכן מחוזתיו מייצגים כבר שנים את הקיום האנושי האוניברסלי (והישראלי בפרט), וייצגו אותו עוד שנים רבות. במידה מסוימת אפשר להגיד שלוין חזה את הכיעור שבעידן החדש, דוגמת הטקסט שמתאר קהל המביט באדם הנופל מגג בניין גבוה (אמנם ללא סמרטפונים, אבל בהחלט באווירה מודרנית). אפשר להגיד שלוין ראה את הנולד, אבל אפשר פשוט לומר שהוא הבין את נפש האדם ואת היצר האנושי, שסביבתו משתנה אבל נפשו ויצרו נשארים זהים. אולי זה החלק הכי על-זמני בכל יצירותיו.
יצירות:
"גבירותי ורבותי, אתם רואים עכשיו
אדם נופל מגג בניין גבוה.
ידיו פשוטות לצדדים, הוא מתהפך באוויר,
אתם עומדים ומביטים מהופנטים בנפילה,
על פניכן תערובת של תשוקה ושל אימה
לקראת הרגע הנחרץ והבלתי חוזר שבו נחבט הגוף באדמה.
אל תשאלו לפשר הנפילה, ללקח או למשמעות,
רק צפו במחזה: אדם נופל, ועוד מעט ימות."
(מתוך "ייסורי איוב", עמ' 100)
יש שאומרים שחנוך לוין רפטטיבי, אלא שכאן גאונותו. לוין המציא שפה ודיבר בה עד סוף ימיו. הוא לא שבר את דמותו לרגע, לא שינה את דעתו או חיפש במחוזות אחרים. הוא התעניין במכוער, בשבור ובעייף, ועד סוף ימיו חתר ללא הרף להביאם לקדמת במה. השפה שלוין פיתח במחזותיו והעיצוב הגרוטסקי של העלילה ושל הדמויות חושפים את החיים כפי שהם משתקפים בעיניו: אבסורדיים וחסרי משמעות רציונאלית. מכאן עולה השאלה: אם אין משמעות ואין יעד, מה הטעם בכלל לבקר, לרצות לשנות? עושה רושם שלוין עשה כל שביכולתו כדי להראות לנו את הייאוש וחוסר האמון, אבל בעצם ההצגה של הדברים האלה יש תמימות אנושית ותקווה אמתית, אור שלא כבה בו עד מותו.