ק.ט.מ.ו.ן
את אלעד שכטר, מנהל ומקים להקת ק.ט.מ.ו.ן, אני פוגש בבניין רחב הממדים השוכן בחניית השוק. שנים רבות הוא עמד ריק ורק החודש, לאחר שיפוצים מסיביים, הוכשר להיות חלל
עבודה לאמנים וליוצרים בירושלים מטעם עמו תת "רוח חדשה". התקרה הגבוהה, החללים הר חבים, הקירות המתקלפים ומנורות הפלורוצנט התלויות הופכות את המבנה לחלל אולטימטיבי ליוצרים אורבניים. לקבוצת ק.ט.מ.ו.ן מוקצה חלל משלה, חדר רחב יריעה הצופה על העיר.
המפקח על התנהלותו של המקום ועל חלוקת השעות והחללים בו הוא אלעד שכטר. הוא הת פנה לשיחת בוקר על תה וסיגריה לפני תחילתו של יום שלם של שתילת עציצים ושל צביעת קירות. שכטר, יליד 78', נולד בירושלים וגדל בה. הוא החל ללמוד מחול בבית דרור וב"ביכורי העתים" בעת שירותו הצבאי בתיאטרון צה"ל, ולאחר מכן טס לניו-יורק לרקוד בלהקת המחול SENSEDANCE. משחזר ארצה רקד בלהקת ורטיגו ובלהקה הקיבוצית הצעירה, וטס שוב לחו"ל לרקוד בלהקת המחול CHARLEROI DANSES שבבריסל.
הוא שהה שם כשלוש שנים. עקב שינויים בלהקה שב ארצה בפעם השנייה והחליט להשתקע בירושלים עירו וליצור בה.
"אחרי שחזרתי לארץ התעורר בי הרעב ליצור בעצמי. בהתחלה יצרתי בוורטיגו הצעירה, להקת הצעירים של ורטיגו שייסדתי, וב-2014 הקמתי את 'ק.ט.מ.ו.ן'. בשלוש וחצי השנים האחרונות יצרתי בשביל הקבוצה כחמש עבודות. פרט לעבודות שלי, העלנו הפקות מקור של שמונה כוריאוגרפים שונים והיו לנו שיתופי פעולה מגוונים עם שתי הלהקות הירושלמיות 'שלם' ו-'כל עצמתי תאמרנה'. בסך הכול הקבו צה הפיקה יותר משלוש עשרה עבודות מקור בשלוש וחצי שנים – מספר חסר תקדים שאין לו אח ורע אצל קבוצות מחול בארץ". כבר מהשם שניתן לקבוצה אפשר להבין שהיא מבקשת לדבר מתוך המקום וכשאני מבקש לשמוע על הקשר לירושלים ועל הבחירה לייסד קבוצה שעיסוקה המובהק הוא בעירו ניות ובהוויה הירושלמית, שכטר מסביר "אני מאמין באמנות לוקאלית, זה מה שאני עושה וזה מה שאני חוקר. בעולם שהופך לגלובלי אני מאמין בקהילה וביצירה דווקא מתוך המקום א חיים בו ועבור המקום שאנחנו חיים בו. ככה אני רוצה גם להציג את ירושלים לעולם. ריבוי התרבויות והאקלקטיזם התרבותי בירושלים הם קרקע פורייה לתנועה ואני שואב מכך השראה. לדוגמה, את 'אורפא', העבודה שעלתה באירועי 'מיפו-עד-אגריפס' בבר 'תחריר' שבשוק, יצרתי בעקבות מושג החפלה, שהייתה התמה המרכ זית בעבודה. לקחנו את הסממנים התרבותיים, האלמנטים הוויזואליים והקודים התרבותיים של החפלה ונתנו להם קונטקסט אמנותי.
המוזיקה המלווה את העבודה נאספה מכל תרבויות האזור – מוזיקה ירדנית, סורית, לבנונית ומצרית שמוזגה לפסקול אחד בעבודה. התמות שאנו עוסקים בהן תלויות מקום, אבל השפה היא על-תרבותית ונוגעת בכל אדם המדבר את שפת התנועה, כלומר, כל אדם שחי בעולם הזה. זה הכוח של המחול וזה הכוח של ק.ט.מ.ו.ן".
נעים במרחב
את החיבורים האלה בין גוף, עיר ותנועה מנסה קבוצת ק.ט.מ.ו.ן, ושכטר בראשה, לפענח במחול שלהם. "אני מאמין שתנועה היא צורת תקשורת מספיק חזקה כדי להחליף מילים", אומר שכטר, "כוחו של המחול טמון בשימוש שהוא עושה בדימויים שכולנו יכולים לזהות".
כך למשל בהופעות של הלהקה בשוק )"מיפו עד אגריפס"(, החוט הנמתח בין תנועת השוק ההומה יום-יום לבין תנועת הרקדנים בערבים יוצר מבט מעניין על הקשר שבין תנועה אנושית למחול ובין אמנות לרחוב, ומאפשר תקשורת גופנית עזה ואינטימית, שעוד אין לה די קהל בי רושלים.
"התנועה של ק.ט.מ.ו.ן מושפעת בעיקר משיטת ה'ריליס,' שיטה העובדת על תזוזה מתוך השלד כדי להרוויח טווח תנועה מקסימלי במיני מום מאמץ. לאחרונה אני מתעניין מאוד בשיטת ה'אקסיס סיליבוס', שהיא שיטה המתייחסת לשכבת המעטפת של השריר ולהוליסטיות של הגוף.
בעבודה עם הרקדנים אני קורא לעצמי 'דיקטטור נאור', אני זה שמחליט את ההחלטות אבל אני לא מאמין בלהיכנס לסטודיו ולהנחית על הרקדנים חומרים שלי. אני מגיע עם איזושהי הצעה, הרקדנים מגיעים עם אינפוט משלהם והיצירה היא משותפת. אנחנו עסוקים הרבה במחקר תנועתי ובגישוש אחר השפה המשותפת שלנו".
לרקוד על מדרגות הרבנות ביצירותיו אלעד מתעסק רבות בקשר שבין דת ורוח במרחב הטעון של ירושלים. בעבודותיו הראשונות ניכר הקשר עם היהדות, גם ב'נניה' שעוסקת במונח 'הנני' ורואה בפרפורמר או בר קדן בבואה של נביא, אדם המתעלה רוחנית, וגם בעיסוק שלו בצורות גאומטריות מושלמות בעו לם הקבלי ביצירתו 'קטמון: טרילוגיה במחול'. נדמה כי כמו שאלעד שואב מן העירוניות והמגוון התרבותי שבעיר כך הוא שואב מן המקורות היהודיים והירושלמיים בעבודותיו.
על אף היצירתיות הרבה וההשראה שהעיר מספקת, היצירה בירושלים רחוקה מלהיות קלה, והרגישות הדתית מותירה לא פעם את אותותיה גם על החלטות אמנותיות. "במהלך תהליך העבודה על 'נניה', שנוצרה בשיתוף עם אנסמבל 'כעת', הייתה מחשבה להלביש את ארבעת הרקדנים בשחור ולשים להם אודם, אך נתקלנו בהתנגדות גדולה מאחר שלגברים אסור להתקשט, ובסופו של דבר ויתרנו על האודם.
כך גם כששקלנו להציג עבודות של כוריאוגרפים אורחים שביקשו שהרקדנים יופיעו בעירום או בתלבושות חשופות, ויתרנו מפחד מתגובת הנגד שזה יגרור. עוד מקרה שקרה לי הוא ששלחנו תמונה של רקדניות שלנו במכנס קצר לתכנייה של פסטיבל שערכה עיריית ירושלים וכשקי בלתי את התכנייה ראיתי שצבעו את הרגליים שלהן בשחור מטעמי צניעות, ולא עדכנו אותנו קודם לכן". דברים מהסוג הזה כמעט אינם קיימים במעוז התרבות החילונית התל אביבית, ועם זאת נדמה שלאלעד חשוב לשמור על הירושלמיות שלו על אש גבוהה, גם אם כלכלית ואמנותית תל אביב מבטיחה תנאים טובים יותר ליוצרי המחול.
רוקדים במחנה יהודה
אם אשכחך תל אביב
בעולם המחול הישראלי, שבו ירושלים נחשבת לפריפריה, מאבקה של להקת ק.ט.מ.ו.ן ויוצרי המחול העצמאיים הוא יומיומי.
"כולם בארץ מתגאים שאנחנו מעצמת מחול ובאמת המחול מפותח מאוד בארץ, אבל מעצמת המחול היא ברובה מעצמת תל אביב. הרוב המכריע של הכוראוגרפים ושל להקות המחול בארץ פועלים בתל אביב והם אלו שנהנים מהתמיכה הכלכלית המסיבית.
מדובר בכמעט שבעים יוצרים שפועלים כולם בתל אביב. אנחנו חיים במצב אבסורדי, עיריית ירושלים משקיעה המון כסף מדי שנה בחינוך של רקדנים ושל אמנים ובתי הספר הטובים ביותר ללימודי מחול נמצאים בה. עם זאת, בסופו של דבר, הרקדנים והאמנים עוברים לתל אביב כדי לשרוד כלכלית ולפתח קריירה מאחר שעדיין אין מספיק ביקוש למחול בירושלים.
ירושלים הופכת לכלי במקום למרכז תרבותי שמייצר אמנות ושדואג לטפח את האמ נים הפועלים בו. בעבר, כשהתחלתי את עבודתי בתור יוצר ירושלמי, בכל פעם שרציתי לראות מחול הייתי צריך לנסוע לתל אביב. כל המופעים הטובים ביותר של להקות המחול המצליחות ביותר בחו"ל פשוט לא מגיעים לירושלים.
"חלוקת התקציבים בין יוצרי המחול בארץ עומדת במרכזו של ויכוח מתוקשר בין עמותת הכוראוגרפים התומכת ביוצרים עצמאיים ובין היתר בקבוצת ק.ט.מ.ו.ן לבין משרד המשפטים.
"אנחנו פועלים בעזרת מימון של עמותת הכוראוגרפים, התקציב הממשלתי זעום, בלשון יפה, והוא אף קטן משנה לשנה , בעוד המחזור הכלכלי שלנו גדל. רוב הכסף למחול בארץ ניתן ליוצרים תל אביביים וללהקות הגדולות. לפני שלושה חודשים הורה משרד המשפטים למשרד התרבות להפסיק את התמיכה בעמותה, ובכך לקצץ את הכספים והמענקים ליוצרים עצ מאיים. בעקבות כך עמותת הכוראוגרפים עתרה לבג"ץ וכרגע העניין בבדיקה".
על אף הקשיים נדמה שאלעד וקבוצת ק.ט.מ.ו.ן לא ממהרים להתייאש. החודש הם נכנסו לביתם ובפעם הראשונה יש להם מקום משלהם ליצור בו. כעת הם מתחילים לעבוד במרץ על יצירה חדשה שתעלה בספטמבר. נותר לקוות שיוזמות תרבותיות כאלו כמו 'מיפו עד אגריפס' ימשיכו להתקיים בירושלים. על הקהל הרדום, הקשיים הכלכליים והמורכבות הדתית שהעיר מזמנת יוכל לגשר רק המגע הבלתי אמצעי עם היצירה, שאינה מעונבת ושאינה מתפארת בעצמה באולמות התיאטרון הגבוהים. ובכלל, מהי אמנות אם לא נחלת הכלל?
מיפו עד אגריפס
קבוצת המחול ק.ט.מ.ו.ן יצאה גם השנה אל השוק כדי לחשוף את מרכולתה האמנותית באירועי 'מיפו עד אגריפס', חגיגת מחול ואמנות אורבנית המתקיימת פעם בשנה. את האירוע ייסד לפני שלוש שנים אלעד שכטר, מנהל הקבוצה והכוריאוגרף הראשי של הקבוצה. בכל אירוע מוזמנים כוריאוגרפים שונים לעבוד עם אמן ירושלמי מתחום אחר, שאינו מחול )
אמני וידאו,מוזיקאים, אמנים פלסטיים וכן הלאה (כדי ליצור מופעי מחול קומוניקטיביים ועכשוויים, שאינם כבולים למדיום אמנותי אחד.
העבודות הנכנסות למופע "מיפו עד אגריפס" הן "עבודות תלויות מקום", לדבריו של אלעד שכטר. כל אחת מהעבודות מוצגת בבר אחר במחנה יהודה וכל שיח חד-פעמי שכזה, הנוצר בין הכוריאוגרף לאמן, נשען על הרצון לדבר את המקום שהיצירה מוצגת בו ואת הלך רוחו העי רוני והאינדיבידואלי. "מאחר שהקהל המתעניין במחול עכשווי בירושלים כל כך קטן, חשבתי איך לחשוף את האנשים בעיר אל המדיום הזה ולגרום להם להתאהב בו בדיוק כמו שאני התאהבתי, ומכאן נוצר יפו-עד-אגריפס". בעק בות הצלחת האירוע יזמו אלעד והקבוצה סדרת ערבי הקרנת וידאו-דאנסים מכל העולם בברים בשוק. "זה בעצם לעשות טיזינג, לבוא אל אנשים בתוך הבר, במקום שנוח להם בו, בלי הטייטל של 'ערב תרבותי בתיאטרון'". כל האירועים הם כמובן חינם-אין-כסף, ומשנה לשנה הם מביאים יותר ויותר קהל למחנה יהודה וזוכים לתהודה ברחוב הירושלמי, הנזקק כל כך לאירועי תרבות שוקקים מן הסוג הזה.
מאת: ערן שפירא
קבוצת המחול ק.ט.מ.ו.ן מבקשת לדבר ירושלמית
