top of page

"בית מטבחיים 5" הוא מחזמר חדש המבוסס על ספרו של קורט וואנגוט. מאחורי היזמה עומד המוסיקאי נדב ויקינסקי שהפך את הספר למחזה מוסיקלי עם אורית גל ליכטנשטט. המחזמר כבר הספיק לקטוף פרסים בפסטיבל עכו ורגע לפני שהוא עולה על במות ירושלים ותל אביב, בשיתוף תיאטרון האינקובטור, דיברנו עם נדב על הספר, על תהליך העיבוד למחמזר, על הניתוק מהעכשיו וגם על מוסיקה כמובן.

בילי: "ערב טוב, אני כל כך שמח לראות את כולכם כאן. היום אני רוצה לספר לכם כיצד ניתן לשים קץ לסבל האנושי וזאת כמובן כפי שלימדוני החיים בטרלפמדור... כוכב המרוחק מיליוני שנות אור מכדור הארץ כך שלא ניתן להבחין בו מכאן... ובכן, אנחנו, היצורים האנושיים, אנחנו מסבירנים גדולים. מדוע ולמה על כל מאורע וכיצד ניתן להימנע ממאורעות כאלה ואחרים. אבל למעשה הזמן כולו – הוא הזמן כולו! הוא לא משתנה. הוא לא ניתן להסברים ואזהרות. הוא פשוט קיים. תבינו, אין בעצם התחלה, אמצע או סוף. אין מוסר השכל. אין סיבות ואין השפעות... קחו את הרגע הזה למשל, פשוט קיים. כמו כל דבר. הכול כאן, לכוד בענבר של הרגע הזה. כמו זבוב." (מתוך המחזה "בית מטבחיים 5")

הדמות הראשית ב"בית מטבחיים 5" היא בילי פילגרים, אנטי-גיבור גמלוני ש"נותק מן הזמן" לראשונה בתקופת היותו חייל במלחמת העולם השנייה ומאז הוא משייט בין תקופות בחייו בשיוט אינסופי ואבסורדי. אגב ניתוקיו מן הזמן הוא מוצא מפלט בשיוטים לכוכב שנקרא טרלפמדור, שהיצורים בו חיים ללא ממד הזמן (מתוך אתר פסטיבל עכו).

מתי קראת את הספר "בית מטבחיים חמש" בפעם הראשונה?

הגעתי לספר בתיכון או אפילו לפני, הייתי נער תולעת ספרים והוא תפס אותי מאוד. הוא היה בעיניי ספר מצחיק, דמיוני ונושך. חזרתי אליו אחר כך כשהייתי חייל קרבי בתותחנים ואז הוא דיבר אליי יותר במובן האבסורדי של הצבא. כמו הרבה אחרים הייתי אמן מרחף שלא בדיוק התאים למסגרת, חייל גרוע. אדם שמנסה להתנתק מעצמו כדי לשרוד את זה.

ואיך הגעת למסקנה שאתה רוצה להפוך את הספר "בית מטבחיים 5" למחזמר?

לא הבנתי במודע למה אני מתחבר לספר, ההבנה הגיעה עם המוסיקה. אין לזה הסבר רציונאלי. למדתי קומפוזיציה קלאסית באקדמיה למוסיקה באותה תקופה, ישבתי על המחשב ועל הפסנתר ועשיתי סקיצה לאופרת רוק לספר, משהו בסגנון פינק פלויד פסיכדלי עם אפקטים במחשב בשילוב משפטים מהספר. זה שכב אצלי במגירה כמה שנים ולא ידעתי איך להמשיך את זה, אבל הסקיצה הזו הדליקה אותי. לפני שנתיים החלטתי להתחיל לפתח את זה ולהגיש לכל מיני פסטיבלים. זה התפתח לאט.  

בתור מוסיקאי, איך בכלל נוצר החיבור שלך עם עולם התיאטרון?

כל החיבור שלי לתיאטרון התחיל בירושלים. בצעירותי בכלל הייתי מטאליסט ורק בשנים האחרונות של התיכון גיליתי את המוסיקה הקלאסית. הגעתי לירושלים לפני 16-15 שנים, הייתי סטודנט בעיר ולא הייתי בטוח שאהיה מוסיקאי. למדתי קצת פסיכולוגיה ומוסיקה, ובהר הצופים נוצר קשר ביני לבין אנשים שלמדו תיאטרון. התחלתי לשתף אתם פעולה במקרה והצטרפתי להפקה של חנוך לוין. הם אהבו את השירים שלי והתחלתי לעשות הצגות של ברכט וחנוך לוין חינם לסטודנטים. אנשים שהתחילו ללמוד בניסן נתיב סיפרו עליי למורים שלהם ודברים התגלגלו. מצאתי את עצמי בתיאטרון האינקובטור – משתתף במופעי סטנד-אפ ומוסיקה בעיר. מאז אני משתתף בהמון פרויקטים תיאטרליים בירושלים ובפסטיבלים שונים. עם בית אביחי אני עובד כבר 9-8 שנים. לירושלים יש הרבה אופציות ויש לה אופי משלה. יצא לי לעשות כאן הרבה דברים שקשורים לחיבור בין אמנות ליהדות, כמו מופעים עם ג'קי לוי, ו"קלבת שבת". יש בירושלים משהו נינוח שמאפשר יצירות אמנות עדינות יותר. משהו ביצירה הירושלמית פחות לחוץ לכבוש את העולם ופחות מושפע מהאדרנלין של הקהל.

מה היו השלבים הראשונים שעשית להגשמת הרעיון להפוך את הספר למחזה?

דבר ראשון, הייתי צריך מחזאי. במשך שבע שנים הייתי מורה למוסיקה בניסן נתיב ויצא לי להכיר שם הרבה דורות של שחקנים. אורית הייתה כותבת את המחזות במחזור שלה, בחורה מוכשרת מאוד, וזה היה טבעי עבורי להתחבר אליה. ישבנו וניסינו להבין יחד איך אפשר לעבד את הספר הזה למחזמר. זה דרש להעמיד על במה אדם פוסט-טראומטי שרק רוצה להתנתק. גם לי יש נטייה כזו אבל לא הבנתי איך אפשר להפוך את זה לתיאטרון. מבחינה מוסיקלית עלה אש – ניגנתי מלא אקורדים וצלילים משונים וזה הדליק אותי. גם המחזמר נהיה מוזר מאוד ופסיכדלי, אופרה ומחזמר, לא מחזמר מיינסטרים ברור. כשנוצרו המבנה והשירים פנינו לפסטיבל עכו. עדיין לא היה לנו מחזה שלם אבל הם אהבו את זה מאוד. הם אמרו שהם רוצים לראות דוגמה ואז התחלנו להתחבר לכל האנשים – לסיון הנדלסמן הבמאית, לשחקנים. התחלנו ללקט אנשים שהם גם שחקנים וגם זמרים ושנמצאים על התפר בין מוסיקה קלה למוסיקה קלאסית.

להתנתק מהזמן. אופרת רוק פוסט-טראומטית

ומה היו האתגרים בתהליך?

קודם כול, מוטיבים ספציפיים הכתיבו הרבה מהדברים ביצירה – זה לא כמו לכתוב 12 שירים לאלבום כי צריך שיהיה קשר בין השירים. לדוגמה, אקורד אחד צריך להופיע בכמה שירים או מנגינה של שיר אחד יכולה לפרוץ מתוך שיר אחר. זה כמעט שיר אחד שחוזר בכל מיני וריאציות. אולי אדם מבחוץ לא מבחין בזה, אבל עבורי לתפור את זה היה מלאכת מחשבת. יצירה פלסטית. זו יצירה מורכבת מאוד – 200 עמודי תווים, קלרינט, צ'לו, פסנתר וכלי הקשה, המון קטעי מקהלה מורכבים. היו המון מחיקות והתלבטויות כדי לדייק את זה כמה שאפשר. יש ליצירה סגנון ספציפי מאוד והייתי צריך להקפיד שהכול ייכתב באותה השפה, ליצור ממקום רגשי ולא רק שכלתני.

מאיפה הגיעה ההשראה למוסיקה של המחזמר?

מרתק בעיניי, בתור מלחין, שהמון מהאהבה שלי לאופרה נכנסה ליצירה. באופרה, בניגוד למחזמר, יש משהו הרבה יותר טוטאלי. גם מבחינת המוטיבים כי הצופה נכנס למוח של אדם אחד. מצד אחד, עברתי תהליך של למידה מאופרות וממלחיני אופרה. ליאונרד ברנשטיין שכתב את המוסיקה לסיפור הפרברים הוא דמות מופת עבורי, סוג של אבא רוחני שנע על התפר בין מוסיקת פופ קלה למוסיקה קלאסית-רצינית. קיבלתי השראה גם ממלחינים כמו פוצ'יני, ורדי וסטפן זונדהיים (שיצר את המוסיקה ל"סוויני טוד"), אמנים שיוצרים על התפר בין אופרה למחזמר. מצד שני, הרפרנסים שלי היו פרוגרסיב רוק ובעיקר פינק פלויד שהשפיעו עליי מאוד. השיר במחזה "זוז חרא זוז" הוא ממש היפ-הופ-מטאל – אני יודע ביני לבין עצמי שאם לא הייתי חובב מטאל לא הייתי כותב אותו. ב"בית מטבחיים 5" המטאל נמצא בעיקר בתת-מודע, אבל אני עובד עכשיו על מחזה מוסיקלי על-פי עגנון, "המלבוש", בתיאטרון אספקלריה ושם אני ממש מכניס מטאל למחזה.

ואיך היה לראות את החלום שלך על הבמה בפסטיבל עכו?

אחרי 15 שנים של יצירה לתיאטרון כבר השתתפתי הרבה פעמים בפסטיבל עכו, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבה בראתי משהו מאפס. זו הייתה התחייבות טוטאלית – לצלול למשהו לעומק במשך שנתיים. ידעתי שזה יצא בסוף בוסר, יצירה ראשונה ולא מושלמת של אנשים צעירים שעשו משהו מגניב. כמו בכל יצירה ראשונה, יש בה המון יופי והמון טעויות, אבל אני אוהב יצירות שיש בהן טעויות.

כשזה יצא לפועל פשוט אמרנו שאנחנו הולכים על זה וגם תיקנתי המון תוך כדי חזרות. בהצגה לא כל הסיפור נוכח. המחזמר חוויתי הרבה יותר ולא מתיימר להכניס את כל הסיפור. האירוניה והצחוקים של הספר מתחלפים ברגש, אבל הכאוטיות של הספר עוברת. היה מרגש מאוד לזכות בפרס על המוסיקה בפסטיבל, כל ההופעה הייתה מרגשת מאוד. כמו לראות את התינוק שלי נולד. לקח לי זמן להבין למה זה בכלל היה אישי בשבילי להפוך את הספר למחזמר. אני לא נפגע טראומה ולא סובל מפוסט- טראומה, אבל דרך המוסיקה הבנתי שהנושא הזה של ניתוק הוא מנגנון בסיסי אצלי. בעצם כתבתי משהו מאוד מאוד אישי. למוסיקה שכתבתי גם יש כמה קצוות, יש בה צדדים מנותקים מאוד שנשמעים קצת כמו מוסיקה לחייזרים אבל גם צדדים מרגשים מאוד, מלאים בכאב ובחמלה.

איך לדעתך מתקשר הספר וההתמודדות של הגיבור עם פוסט-טראומה להווה שלנו?

הבנתי שכשאדם רגיש מאוד לפעמים הוא חייב להתנתק, וזה נכון גם לגבי המדינה הפוסט- טראומטית שלנו. כשאתה לא יכול להכיל את מה שקורה סביבך אתה חייב להיות מנותק רגשית. לדוגמה, כשאנשים רואים חייל יורה למישהו בראש וישר מחברים את זה לדעות ולאידיאות ולא לרגש. לפני כמה שנים ישבתי בבית קפה וראיתי את הלינץ' שעשו לקדאפי, ראיתי גופה מרוטשת מול הפרצוף וחשבתי איזה עולם זה. בספר, וואנגוט לא אומר מה טוב ומה רע, הוא פשוט מציב מולך מראה. בילי חווה את הדבר הכי מבלבל בעולם. במלחמת העולם השנייה ארצות הברית מוחקת את דרזדן מעל פני האדמה, והוא עומד מול הדבר הזה ואין לו מה להגיד חוץ מ"ככה זה". אתה חייב לפתח עמידות אז אתה חי כמו זומבי, והמחזמר בעצם מזמין להתבונן על מה שקורה לאדם רגיש מול זה. הוא מזמין לגעת בכאב, לעמוד מולו. קונפליקטים לא נפתרים כשלא עוברים דרך הכאב – עד שלא נכיר בכאב של האחר והוא יכיר בכאב שלנו זה לא יעבור, זה פשוט ימשיך ויתגלגל. אי נגיעה בכאב מובילה לנקמנות. אם אתה שומע על ילד ערבי שנהרג אתה ישר אומר "אבל גם הם עשו לנו ככה". גם להגיד שמישהו מת למען מטרה זה לדלג מעל הכאב.

גדלתי עם הורים שהדור לפניהם חווה את השואה, אז העבודה על המחזה הייתה סוג של תרפיה עצמית בשבילי. כתבתי סימפוניה לניתוק ולמדתי דרכה להיות מחובר– להיות נוכח ברגע.

ולגבי העתיד, יש לכם תכניות להוציא את המחזמר לעוד מקומות?

יכול להיות שנתרגם אותו לאנגלית ונמכור אותו ואז גם נמשיך לשייף ולשפר את המחזה. זו באמת יצירה אוניברסאלית מאוד. אורית ואני חושבים לייצא את ההצגה לחו"ל, לארצות הברית ואולי לדרזדן.

את המחזמר תוכלו לראות בתיאטרון האינקובטור בירושלים ובצוותא בתל אביב במהלך החודשים הקרובים.

מאת: חן גבאי

bottom of page