האמנית טליה תומר החליטה שנמאס לה לראות את רחובות העיר אפורים אז היא לקחה יiזמה וזוג מסרגות ויצאה לקשט את ירושלים
דמיינו לכם שאתם מתעוררים בבוקר ולפתע אותו עץ הנשקף מחלון חדרכם, אותו עץ שמרוב הרגל אתם אפילו לא שורקים לו לברכת בוקר טוב (או ללילה טוב אם אתם לא טיפוסי בוקר), מפתיע אתכם בתלבושת חגיגית. אתם משפשפים לרגע את העיניים וחושבים שאולי שתיתם יותר מדי אתמול, ובאותו הרגע מבחינים בספסל רקום צבעי כחול וירוק. היי, ממתי הספסל הזה כאן?
העולם נראה שונה וכל העצמים ברחוב שרגילים להתעלמות מוחלטת הופכים לדבר המרגש ביותר בסביבה. כל זה קורה במציאות הירושלמית בזכות פרויקט העיטוף של האמנית טליה תומר. טליה, בוגרת תואר ראשון בקרמיקה בבצלאל ומנחת סדנאות בסטודיו שלה, יזמה בשיתוף המתנ"ס בבקעה פרויקט נפלא שגורם לכולנו לראות את העולם בצורה קצת אחרת.
ההשראה מגיעה, איך לא, מאירופה. זוג האמנים הסביבתיים המוכרים כריסטו ואשתו ז'אן קלוד עטפו מבנים מפורסמים בבדים, בהם בניין הרייכסטאג בברלין, גשר הפון נף בפריז ופרויקט הדגל – השערים בסנטרל פארק בשנת 2005. בפרויקט זה הם עטפו בצבע כתום כ-7,500 שערים ברחבי הפארק.
בפרויקט המוכר הראשון שלה, עטפה טליה תומר את רחוב עמק רפאים בירושלים בשלל בדים צבעוניים בהשראת כריסטו. כמו כריסטו, גם בעבודותיה של טליה לא ניכרת אמירה פוליטית. אולם לעומת כריסטו, שנמנע מלתת משמעות לעבודותיו, טליה דווקא אוהבת לתת לעבודותיה פרשנות חברתית ומדברת על השינוי שיוצר פרויקט העיטוף בקרב תושבי הסביבה, השינוי בתפיסת המציאות והיכולת לראותה מזווית שונה לחלוטין.
עמק רפאים המוכר לכל ירושלמי אכן השתנה כליל – מהעצים, הגדרות ותחנות האוטובוס ועד מחסומי הבטיחות הקטנים לצד הכביש, שבעקבות שינוי הפריזורה קיבלו את הכינוי "רקדניות קטנות". כדי להוציא את הפרויקט לאור, טליה בחנה סוגים שונים של בדים שיוכלו להתאים למעמד, בהם אפילו שרוכים. לבסוף, נבחרו לפרויקט בדי לייקרה, הבדים הגמישים והמבריקים המשמשים ליצירת בגדי ים, כיוון שהם היו המתאימים ביותר לשינויי האקלים. בדרך כלל טליה משתמשת בעבודותיה בחומרים קיימים וזמינים, אך בפרויקט זה היא לא הצליחה למצוא מפעל שישתף פעולה ויתרום משאריות הבדים שלו ולכן הבדים נקנו. מחזור החומרים נעשה בצורה הפוכה הפעם – עם סיום העבודה, תנועת הצופים לקחה את שאריות הבדים לשימוש במחנה הקיץ שלהם.
פרויקט צבעוני נוסף של טליה תומר הוא פרויקט הספסלים הסרוגים בשכונת בקעה. הרעיון נולד, לדבריה, כאשר שוטטה בסמטאות הצפופות של בקעה והבינה שאינן מצליחות לתת את אותה תחושת ביתיות וחמימות הבוקעת מבתי השכונה. אחת הכוונות שלה הייתה להוציא את החמימות הזו מן הפנים אל החוץ ולגרום לרחוב לקיים דיאלוג עם הבתים עצמם. גם במקרה זה נבחרו בדי הלייקרה ששימשו בפרויקט הקודם, ובפרויקט זה הם נגזרו ונשזרו בצורת חוטים. הספסלים נסרגו בגוונים כחולים וירוקים ובצורות שונות, כמו פרחים. הפרויקט מוקדש לסבתה של טליה, פיליס שלזינגר, שתמיד נשאה בתיקה רשת צפופה עם חוט ומחט ורקמה לילות כימים.
האמירה האמנותית המרכזית של טליה באה לידי ביטוי גם בפרויקט הספסלים שבו המפגש בין האמנות לאנשים עומד במרכז היצירה. היא החלה לפרסם שלטים על גבי ספסלי ירושלים הקוראים לתושבי הסביבה לעזור בסריגת הספסלים והופתעה מההיענות המדהימה. חלוצות הפרויקט היו שתי נשים שהגיעו במיוחד עם המסרגות שלהן כדי לעזור לה להפוך את הספסלים העירוניים השגרתיים לחגיגה לעיניים. בהמשך הצטרפו עוברי אורח רבים וטליה מעידה כי לא היה רגע שבו סרגה לבדה. אם אתם תקועים בקלישאת הסבתא הסורגת תופתעו לגלות, כמו האמנית עצמה, שבפרויקט השתתפו ילדים ומבוגרים כאחד והיצירה שימשה מעין גשר בין דורי. גם אמירה חברתית באה לידי ביטוי בספסלים. הספסל ברחוב עזה נרקם לכבוד הנשים ולמען מרכז הסיוע לנפגעות אונס ואלימות מינית. השורה מתוך השיר הידוע – כולנו רקמה אנושית אחת חיה – מעולם לא נראתה כה אופטימית.
בגדי העיר החדשים
הייחוד בעבודתה של טליה טמון בהחלטה שלא ליצור באמצע הלילה כאשר אין איש ברחוב, אלא דווקא בשעות האור העמוסות, כאשר הרחוב הומה. עובדה זו רקמה קשר מיוחד בין התושבים לסביבתם לא רק בגלל הנוף האורבני המתחדש, אלא בשל העבודה המשותפת עם האמנית. דוגמה לכך, שטליה מספרת בגאווה, נוגעת לאחד הספסלים העטופים בדרך בית לחם. הספסל הרקום הזה נותר סרוג במשך שנה שלמה, מבלי שנפרם אף לא חוט אחד. כיצד זה אפשרי בתנאי האקלים הקשים בעירנו? התערבות אלוהית? המפוכחים בינינו יודעים שזה בהחלט לא נס, אלא אולי בזכות שכנה שאוהבת לסרוג, אמן שרצה לתקן או עובר אורח. האמנית הנגישה את הפרויקט לכלל הציבור, הפכה את היצירות ל"שלהם", ומתוך תחושת השיתוף והשייכות נובעת גם תחושת המחויבות לשמור על היצירות ולתקן אם יש צורך.
נוסף על המאמץ המשותף של הקהילה, היה חשוב לטליה לגרום לנו לראות את הדברים הקיימים והמובנים מאליהם כמו שראינו אותם בפעם הראשונה. בעידן מלא
בריגושים, שבו רובנו לא טורחים להביט בתמונה מעל ל-30 שניות, איש מאתנו אינו יודע להצביע על הרגע המדויק שהנוף שהוא התבונן בו בתחילה בהתפעלות הפך למרתק כמו שיעור מתמטיקה בתיכון. בפרויקט העיטוף שיזמה טליה תומר העניקה לכולנו הזדמנות להביט בעולם שסביבנו בהערכה מחודשת, בעיניים של תייר.
תגובות תושבי העיר האוהדות מעידות כי מטרתה הושגה. טליה מספרת שאחת התגובות המיוחדות לפרויקט הייתה ממשפחה שאוהבת לטייל עם אב המשפחה העיוור ברחובות העיר. המשפחה התרגשה מאוד מכך שהאב יכול לגעת בעצים ולחוש במרקם השונה שלהם, כך שעבור כל בני המשפחה המפגש עם הרחוב במתכונתו החדשה הפך לחוויה שונה ורב- חושית.
בדור הזקוק לריגושים תכופים, ובעיר הזקוקה למעט אהבה כדי להמשיך לתפקד גם בימים קשים, פרויקט העיטוף ענה על כל הציפיות. אם חשבתם שכאן זה נגמר, תהיו בטוחים שטליה תומר עוד תמשיך לשדרג לנו את הסביבה, שהרי היא ממשיכה לרקום על הספסלים וקוראת לכולם להשתתף. כמו כן, אפשר ללמוד אצל האמנית הנפלאה הזו בסדנאות שהיא מעבירה בסטודיו שלה, המבוססות על שימוש בחומרי גלם קיימים. אותם חומרים הנמצאים בפח הזבל הקרוב או זרוקים ברחוב יכולים להפוך במהרה לקישוט נהדר שלרוב יעלה לנו כסף רב בחנויות העיצוב. גם אם מדובר בקרשים, בספרים ישנים דהויים או בפלסטיק שאנשים זרקו, בסדנאות של טליה אפשר ללמוד איך לייצר מהם רהיט שימושי ועכשווי – כריות, מסגרות לתמונות ועוד. אמנות
הרחוב והסדנאות מתחברות אצל טליה למקום אחד, מקום שבו המפגש בין האנשים הוא הלב. זהו מוקד העניין שלה ולכן היא לא מעוניינת ליצור כדי למכור את מוצריה אלא מעדיפה להמשיך במפגשים המרתקים עם אנשים דרך הסדנאות ודרך אמנות הרחוב המשותפת.
בימים אלו, כמה חודשים אחרי הפרויקטים של טליה, אי אפשר לפספס את הקישוטים התלויים מעל ראשינו במרכז העיר. המטריות המפורסמות בנחלת שבעה, הפרחים בבן שטח (שמייצגים את יפן, חלק מפרויקט "רואים עולם"), הפרפרים שמכסים את העצים ותחנות אוטובוס ברחוב בצלאל ועוד. אין ספק שהיה לטליה חלק עצום בהתעוררות המרחב הציבורי בעיר והפיכתו למקום נעים וצבעוני יותר. ״אני לא יכולה להגיד שאני התחלתי הכול, אבל אני שמחה להרגיש שתרמתי ולו במקצת. אני חושבת שזה מגניב וכיף. גם אם הייתי עושה חלק מהדברים אחרת, מאוד משמח לראות את זה. העשייה הזו מזכירה לעיתים דברים אמתיים. לדוגמה, הפרפרים ברחוב בצלאל מזכירים את התופעה האמתית של נדידת פרפרים שבמהלכה הם מתאספים באזור ספציפי.״
כשאני חושבת על המילה מעטפת, עולה בי תחושת חמימות. אין ספק שפרויקטים מעין אלו מפנים את תשומת לבנו לחלקים הטובים בחברה שלנו, לחדוות היצירה הגלומה בכל עובר אורח מקטן עד גדול ולרצון לעטוף את העיר הזו באותה חמימות ביתית שאנו שואבים ממנה פעמים רבות. לא בכדי הייתה התגייסות של תושבים רבים לפרויקט, הרי בסופו של דבר כולנו רוצים לשמור על העיר שלנו, להסתכל עליה במבט מחודש, לייפות אותה יחד ואולי גם לרקום בה כמה חלומות.