ד"ר עמית צורן, שמשתתף השנה בשבוע העיצוב הירושלמי, יוצר עיצוב היברידי – אמנות שמשלבת טכניקות מסורתיות ועולמות טכנולוגיים. שוחחתי עמו על עבודתו ועל המתח שבין המושלם לאנושי.
אפשר לומר שיצירת אובייקט סימטרי לחלוטין היא משימה בלתי אפשרית עבור יד אנושית. האדם יכול להיות מיומן מאוד ולהגיע לרמות דיוק מופלאות, אך השלמות, הזהות הטוטאלית בין שני צדדים, אינה ברת השגה.
המכונה היא שאפשרה במידה רבה ליצור בפעם הראשונה אובייקט (כלי שימושי או פריט אמנות) שאין בו טעויות כלל, אין בו ולו הסטייה הקלה ביותר מהתכנון המקורי, ולכן הוא גם יכול להוביל לסימטריה מושלמת.
כיום, בעידן הממוחשב, אפשר להגיע אף להרבה יותר מזה: המחשב יכול ליצור, לדוגמה, ציור ברמת מורכבות שיד אנושית לא תוכל לחלום עליה ולעשות זאת בקלות, בדיוק, וגם בכל כמות שרק נרצה; קליק אחד יכול לשלוח להדפסה תלת ממדית מבנה מטורף שלעולם לא היינו יכולים ליצור ידנית. אין ספק, העידן הממוחשב הוביל את האנושות לפסגה חדשה של יכולות כמעט בכל התחומים, אבל כשעומדים לרגע על הפסגה הזו ומשקיפים ממנה מתחילות לעלות השאלות: האם הכיוון הממוחשב שהעולם מתקדם אליו במהירות הוא באמת המטרה הרצויה, גם כשמדברים על אמנות?
מערכת היחסים שבין האדם למחשב, וכן שבין העולם הממוחשב לעולם האמנות הם מרכיב עיקרי בעבודתו של עמית צורן, שאליו התוודעתי בזכות שבוע העיצוב שהוא מציג בו את יצירותיו. צורן התחיל את דרכו בתחום ההנדסה, הוא עשה תואר ראשון בהנדסת מערכות תקשורת באוניברסיטת באר שבע ולאחר מכן פנה אל התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל. נוסף על כך, יש לו תואר שני נוסף ודוקטורט מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס . על התפנית הזו בתחום הלימודים, המעבר המפתיע מהנדסה לעיצוב, אומר צורן: "תמיד רציתי ליצור כל מיני דברים, הייתי בונה דברים ומצייר דברים. כשבחרתי תואר ראשון לא ידעתי יותר מדי מה אני אוהב או מה אני רוצה לעשות. בחרתי הנדסה אבל תוך כדי התואר המשכתי להימשך לדברים אחרים. ראיתי שיש הרשמה פתוחה למהנדסים לתואר שני בבצלאל והשתכנעתי ללכת ולנסות. דרך התואר השני עשיתי גם שנתיים מהתואר הראשון בעיצוב תעשייתי כי רציתי להשלים את הבסיס. אני לא חושב שעיצוב והנדסה הם שני צדדים שונים בי, מבחינת דיסציפלינות אקדמיות אולי אלו שני עולמות נפרדים. אני יוצר, לפעמים אני נזקק לכלים טכניים ולפעמים לכלים מסוג אחר. הצד האנליטי והצד היצירתי קיימים אצלי באותה מידה".
יצירתו של עמית צורן היא במידה רבה תשובה לתהליכים שקורים כיום בעולם, תהליכים שבעקבותיהם השליטה נלקחת מהאדם והמחשבים והמכונות עובדים באופן אוטונומי ביותר ויותר תחומים. עבודותיו הן "היברידיות", כפי שהוא מכנה אותן, כלומר משלבות טכניקות מסורתיות וטכניקות ממוחשבות, תכנון אנליטי מדויק לצד טעויות של כף יד אנושית, עבודה דרך מסך המחשב לצד מגע ישיר עם החומר.
השאלות ההולכות ומתרבות לגבי המקום של האמנות בכלל ושל אמנות ידנית בפרט בעידן הממוחשב עומדות בלב יצירתו. כך צורן מתאר את התהליכים שחלו: "באמצע-סוף המאה ה-19 החל הייצור ההמוני והוא הוביל בעיקר להורדת מחירים. בהרבה מובנים זה פגע באמנות, ולא ברור מה זה הוסיף לה. בעשרים-שלושים השנים האחרונות התפתח עולם המחשוב שבו כבר קורים דברים מורכבים יותר: אם בעבר היה ייצור המוני, עכשיו יש מדפסות תלת ממד ואפשר לייצר משהו אחד היום ודבר אחר מחר.
אם אני יוצר במחשב אבל אין לי יכולות גבוהות בקראפט (עבודת מלאכה), אני יכול ליצור אובייקטים בצורה נגישה יחסית. כאיש מחשבים אני יכול להתנסות באמנויות פלסטיות בקלות יחסית. צריך לזכור – זה לא הופך אותי לאיש קראפט מסורתי אלא למשהו חדש. יש אנשים בקהילה שלי שקוראים לכל הנושא "קראפט דיגיטלי" או "ניו קראפט". בכל מקרה צריך לזכור שיש הבדל גדול בין עבודה בידיים, בחמר, בגבס או בעץ – שימוש במוטוריקה של הגוף, לבין עבודה מול מחשב. זה לא אותו תהליך אבל הוא נותן כלים חדשים. הכלים החדשים האלו גם מייתרים כמה טכניקות מסורתיות, וזה מגביר את תחושת המרחק בין אמנות ידנית למחשב".
צורן מדבר על קראפט מסוג חדש, מצב שבו המיומנויות והיכולות הטכניות של אמן נפרדות מסגנונו ומרעיונותיו. במצב זה נכנסים מחשב או מכונה לתהליך שמחבר בין הרעיון שעולה בראש היוצר לבין המימוש שלו בידיו. הוא מדגים זאת באמצעות אחת מעבודותיו שהוא אוהב במיוחד: "בדוקטורט פיתחתי כלי ממונע לגילוף; מדובר על כלי שאני מחזיק ביד ומגלף בעזרתו, אבל מתכנת אותו מראש למודל שאני רוצה. ברגע שהכלי "ירגיש" שאני הולך להרוס את התכנית המקורית הוא יסגור את המנוע ולא ייתן לי לגלף מעבר. הכלי הזה מפצה על היעדר טכניקה ומונע ממני לעשות טעויות. ככה גם אדם חסר מיומנות טכנית יכול להגיע לתוצאה שתכנן". יש משהו פלאי ברעיון של מכונה שתגיד לכף היד מתי היא סוטה מהתכנית המקורית ועושה טעות. לרגע אני מדמיינת מכונה כזו שתגיד לי מתי אני עושה טעות וסוטה מהדרך הנכונה בחיים.
לרקוד עם רובוט
יש משהו כל כך מפתה בזה, אבל האם אפשר בכלל לדמיין חיים, עולם ואמנות בלי טעויות? האם הן לא הדבר שנותן ליצירה את הייחודיות והחד-פעמיות שלה, האם המהות של אנושיות אינה מגולמת בטעויות? צורן עוסק רבות בנושא זה: "אחת האיכויות של הקראפט היא העובדה שגם כשיש לך תכנון, כשאתה יודע מה אתה עושה ומכיר את חומר הגלם, זה עדיין תהליך שצפויות לך הפתעות בו. הסיבה העיקרית היא שאתה, היוצר, לא רובוט ולא מחשב. מחר תישן פחות טוב, עוד יומיים תהיה עצבני או שמח, ביום החמישי תיתקל ברחוב בעבודה שתשנה אותך. אתה יודע איך אתה נכנס לתהליך היצירתי אבל לא יודע איך תצא ולא יודע איך העבודה תצא. גם אם כבר עשית את העבודה הזו בעבר אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים, ואותה עבודה תצא שונה. אתה לא בדיוק אותו אדם. כשאני מתכנן משהו במחשב תהליך התכנון הוא דומה.
במהלך השעתיים של התכנון אני משתנה, אבל מהרגע שהתכנון נגמר – הקובץ קיים ולא משתנה. אפשר להדפיס מיליון פעם ואותו דבר. דווקא סביב חוסר היכולת לצפות מראש את התוצר בעבודת הקראפט, דווקא סביב חוסר הביטחון הזה, תבלוט מיומנות של איש קראפט שמנווטת עבודה לחוף מבטחים ודואגת שהיא תהיה שלמה ומגובשת, גם אם היא לא מה שתכננת בהתחלה. יש סכנה שהמדיום הממוחשב יקטע את היצירתיות והחופש האלו. אני מחפש את הדרך לשמר את החופש בעבודה". אכן, אפשר לומר כי עבודותיו של צורן נותנות לכך מענה. אותו כלי גילוף ממונע משמר בכל זאת פן אישי ומדגים כיצד אפשר לשמור על מידה מסוימת של חופש: "העבודה של הכלי הממונע לגילוף פותחת דיון על הקשרים שבין הרובוט לכף היד: אפשר לבקש מכמה אנשים ברמות מיומנות שונות לגלף חתול, ולתכנת את הכלי של כולם באותה הצורה של אותו החתול.
עם זאת עדיין יהיו הבדלים – בטקסטורה, בפרטים הקטנים, בתהליך עצמו ובתנועות של האנשים. יש סינרגיה בין עבודת המחשב לעבודת היד.
לעבודת היד יש השפעה רבה למרות שהמחשב מוביל את התהליך.
כך, חוסר המיומנות או חוסר הביטחון של הדיוט לעומת הביטחון של אדם מיומן באים לידי ביטוי בטקסטורות ובטיפול בפרטים.
נניח שאת רוצה לצאת לרקוד ואת לא יודעת ומבקשת לרקוד ריקוד זוגי עם רובוט. איך מפתחים רובוט שמצד אחד ילמד אותך לרקוד ומצד שני לא יגרום לך להרגיש שמוביל אותך טרקטור או טנק, אלא שאת חלק מהתהליך? שלסגנון האישי שאת מפתחת יש השפעה על הריקוד? זו שאלה מעניינת ואנו מנסים לחקור אותה. אנחנו מנסים לגרום למחשב להיות כמו רקדן שרוקד אתך אבל עדיין רגיש לתנועות שלך או מאסטר של ציור שמכוון את המכחול אבל מרגיש גם את היד שלך שאוחזת בו".
אחת מעבודותיו המעניינות, אשר גם בה ניכר השילוב בין העולם הממוחשב לידני היא "סלים היברידיים": "הסלים הודפסו בעבודה תלת ממדית ולתוכם קלעתי בעבודת יד סיב אורגני. הרעיון של התכנון הממוחשב היה להשתמש בתכנון פרמטרי, מתמטי, בצורות ומבנים שאי אפשר לעשות בטכניקה מסורתית. לתוכם קלעתי, בטכניקה ידנית שאי אפשר למכן, אלמנט אחר שיעשה איזושהי המרה למה שהדפסנו כדי ליצור אובייקט חדש שישלב את שני העולמות". זהו פרויקט שצמח אחרי כמה מסעות מחקר באפריקה שבהם פגש צורן קולעת סלים מסורתית ושוחח אתה. "הפרויקט הראשון הסתמך הרבה יותר על טכניקה ממוחשבת ומעט מאוד על ידנית. הפרויקט האחרון מאוזן הרבה יותר. לקח לי זמן לאזן את היחסים בין עבודת היד למחשב. כל שלב הוסיף לי רובד חדש של הבנה".
בחינת העתיד, נראה שעבודותיו של צורן ימשיכו לפתח את הנושא. לצורן מעבדת מחקר באוניברסיטה העברית בגבעת רם, וכיום מרבית יצירתו מתרחשת שם; אולי בהמשך ירושלים אף תיכנס ליצירתו: "המחקר ימשיך להתמקד בעבודות היברידיות ובמערכת היחסים שבין טכניקה ויכולת לבין סגנון אישי. ירושלים, שהיא העיר שבה המחקר מתנהל, שממנה מגיעים הסטודנטים, היא עיר מורכבת. היא מורכבת בעיקר בכל מה שקשור בתפיסה ליברלית, חופש ואהבת אדם. המקום שלי כיוצר ביקורתי ומערכת היחסים שלי עם הסביבה עדיין לא מנוסחים מספיק טוב ביצירות. כנראה אני צריך עוד זמן בשביל שיקוף עמוק יותר. אולי זה יקרה בהמשך".
השיחה עם עמית צורן עוררה בי מחשבות רבות, ובסופו של דבר יצאתי בתחושה אופטימית. צורן מוכיח שהמקום של החומר, הטבע והמגע האנושי לא עומד להיעלם, גם אם הוא משנה את צורתו, גם אם האמנות משנה את צורתה. השיחה עמו מפנה את הזרקור לעולמות חדשים, סינרגטיים והיברידים, מלאים באינטראקציה הזו של המחשב והאדם. במקום לראות בהם כוחות מנוגדים, צורן משלב אותם ומנסה למצוא את האיזון הנכון ביניהם. כך סימטריה וא-סימטריה, שלמות וטעויות, תכנון והפתעות, ימשיכו להתקיים זה לצד זה. אולי עבודותיו מדגימות דרך פעולה שיכולה לתת מענה על תהליכים שקורים לא רק באמנות: במקום להתנגד למחשב, מה שאולי חסר סיכוי, או להיכנע לו לגמרי, מה שעלול להעלים איזה פן אנושי-טבעי, אפשר לרתום אותו ולהשתמש בו, ללמוד לרקוד אתו.
מאת: טלי זמור
ד״ר עמית צורן