כשצופים בסרט טוב בדרך כלל מגיע הרגע הזה שנשאבים לתוכו, ונדמה פתאום שמה שמופיע על המסך זו המציאות – שהדמויות הן אנשים אמתיים, שהסיטואציות לקוחות מהחיים ושמה שאני רואה כרגע לנגד עיניי אמתי וממשי, אבל כשהסרט מסתיים ברור לי שהוא רחוק מלהיות המציאות. אולי אפשר אפילו להגיד שהקולנוע והחיים הם הפכים.
הם נראים דומים לכמה רגעים, אבל ההבדל הגדול ביניהם שב ומתעקש לצוץ מול עיניי: הבחירה, השליטה והתכנון.
בסרט כל פריים על המסך, כל מילה או כל צליל מדודים ונבחרים בקפידה ואילו בחיים האמתיים לצעוק "קאט" לרגע מסוים, להחליט איך ייראה תסריט המציאות או לפחות הסוף שלו, לבחור מה יהיה בפוקוס ומה יישאר מטושטש מאחור – כל אלו נותרים בגדר משאלה.
אולי בגלל הדמיון הרב בין המציאות לסרט, יחד עם השוני התהומי ביניהם, יש משהו מרתק כל כך בוידאותרפיה: ריפוי באמצעות קולנוע, תרפיה באמצעות יצירת סרטים. תחום זה, שנמצא יחסית בראשיתו, מפגיש בין החיים, האדם והמציאות למדיה הזו של הקולנוע.
בבית הספר לקולנוע "מעלה" בירושלים יש מסלול לימוד של הנחיית קבוצות וידאותרפיה ולומדים בו יחדיו קולנוענים ואנשי טיפול וחינוך. שוחחתי עם שניים מבוגרי המסלול – אשר למאן, עובד סוציאלי, וקרן חקק, קולנוענית שלמדה במעלה, על עולם הוידאותרפיה בכלל ועל קבוצה של אבות שכולים שהם הנחו יחד בפרט. לקבוצה היו 24 מפגשים שבהם קיבלו המשתתפים, אבות אשר שכלו את בנם בשנה-שנתיים האחרונות, רקע בקולנוע, התנסו בתרגילים קולנועיים וניהלו שיח קבוצתי.
בסופו של דבר הם כתבו יחד סרט, ביימו אותו ואף שיחקו בו.
"קולנוע הוא כלי השלכתי שדרכו אתה מתבונן בעצמך", מספר אשר בשיחתנו, "בתרפיה קלאסית הבעיה שבגללה באים לטיפול מונחת כל הזמן על השולחן, יש כל הזמן התבוננות פנימה וזה יכול להעמיס. בקולנוע יש לך הזדמנות גם להתבונן מהצד: הצלם עומד מאחורי המצלמה ולפעמים קל יותר לשאול שאלות מהכיוון הזה.
לפעמים גם קל יותר לדבר למצלמה, כשחקן. כשאומרים "אקשן" מתחילה הסצנה וב"קאט" היא נגמרת, ואתה יכול להתנתק מעצמך ולהיות מה שאתה רוצה.
אתה יכול להתבונן על עצמך מבחוץ ואז שוב פנימה, יש כאן משחק של פנים וחוץ שיכול להכאיב אך גם לו יש תפקיד תרפויטי, כמו לתהליך היצירה. כמו כן, בוידאותרפיה אתה לא "מדבר על..." אלא "עושה את...". יש משהו בעשייה שלפעמים טוב יותר, מתאים יותר. בקבוצה של האבות השכולים המשתתפים היו גברים ולפעמים קשה להם יותר להביע את עולם הרגש במילים. וכאן יש דרכים אחרות להביע".
על דרכי ההבעה הרבות והייחודיות של הקולנוע הרחיבה קרן: "הקולנוע משלב את כל האמנויות האחרות וזה מה שמייחד אותו. הוא שפה שיש בה גם כתיבה וגם צילום, גם תאורה, עריכה, מוסיקה, בימוי ומשחק, ולכן הוא פורש רשת רחבה יותר של אפשרויות להתבטא. אני מאמינה שכל שלב כזה בעשייה של הסרט מקדם את המטופל או המשתתף בקבוצה בתהליך האישי והפרטי שהוא עובר".
קרן הגיעה לתחום הוידאותרפיה מעולם הקולנוע ועל כך היא מספרת: "תוך כדי הלימודים והעבודה על הסרטים שלי בלימודי הקולנוע ראיתי שאני עוסקת הרבה בחומרים אישיים שלי וראיתי את ההשפעה שיש לזה עליי. לחלק הייתי מודעת בזמן התהליך ולחלק רק בצפייה חוזרת או מול קהל. כמו כן, כמי שחוותה אחר כך טיפול שלא היה קשור ללימודים נחשפתי יותר לתחום הטיפול, אז הרגשתי שמתבקש שאלמד את השילוב בין השניים. תמיד הרגשתי גם בסרטים שלי וגם כשעבדתי בהפקות של אחרים שהצד האנושי דיבר אליי כמעט יותר מהצד הקולנועי.
אני בן אדם של אנשים, בן אדם של שיח, והיה נראה לי הגיוני שאעבוד עם אנשים דרך השפה שאני מדברת בה – שפת הקולנוע."
אשר וקרן סיפרו שבקבוצת האבות השכולים שהנחו המחצית הראשונה של המפגשים הייתה מוקדשת להקניית כלים קולנועיים וליצירת אינטימיות ושיתוף פעולה בקבוצה והמחצית השנייה הוקדשה להכנת הסרט.
על חוויית ההנחייה מספר אשר: "יש שני מנחים והם האבא והאמא של הקבוצה, 'המבוגר האחראי'. הרבה פעמים המשתתפים אינם יודעים מי מהמנחים הגיע מתחום הקולנוע ומי מתחום הטיפול.
כל אחד מחברי הקבוצה היה חיוני וחשוב. המנחים לא יודעים הכול, הם צריכים לתת לקבוצה לעשות את שלה וחשוב לא להפריע.
אתה יכול לחדד דברים אבל צריך לתת להם להתנסות ואפילו 'להתחרבש' לפעמים, להיות מתוסכלים. זה חלק מהתהליך.
הנושא של האמון חשוב מאוד. האמון במנחים, האמון בקבוצה והאמון שמה שאתה עושה הוא בסדר. היו תרגילים שחשבתי שקפצנו גבוה מדי ואז במפגש אחרי ראינו שהכול רץ. למדתי מהתהליך הזה הרבה על העוצמה שיש לכלי של הוידאותרפיה, וגם כל העיסוק בשכול מכניס אותך לפרופורציות, מבהיר מה חשוב בחיים.
קשה לעסוק כל הזמן במוות, אבל אי אפשר לברוח מזה".
שכול מבעד לעדשה. מהפנים לחוץ ושוב פנימה, טיפול בוידאותרפיה
עניין אותי לשמוע על תהליך הבחירה בנושא הסרט.
קרן: "אנחנו כמנחים ניסינו להגיע למכנה משותף לכל המשתתפים, ניסינו לשמוע מה הדילמות המרכזיות, הקונפליקטים, החששות והמשאלות, לשמוע את הקול שלהם. אחר כך עשינו כל מיני תרגילים כדי להכיר את הכלים השונים בקולנוע וכדי לחדד את השאלות שקיימות בשימוש בהם. בצורה מטאפורית אחד אוחז ביד של השני ופותח את הלב של השני, ועם הזמן, ככל שהם התחילו לסמוך אחד על השני, קיבלנו יותר ויותר תיאורים וסצנות. הרי צריך אמון כדי להפקיד את המצלמה בידיים של אחר שיוציא אותך בצורה מסוימת. בסוף הצגנו את כל הנושאים העיקריים שעלו ובחרנו מתוכם. הנושא שנבחר לסרט הוא היחס בין האבות השכולים לילדים החיים שנשארו, התקשורת מולם. זה נושא שעלה כבר בפגישות הראשונות וחזר על עצמו. גם נושאים אחרים קיבלו ביטוי בסרט – הנוכחות של הבן המת בראש של האב והחלומות עליו. בסרט הבן המת יושב על הספה וכל הזמן נוכח שם, אך לא מגיב, שותק".
בצורה מובנת למדי הנושא שהאבות בחרו לעסוק בו הוא הדבר הכואב ביותר, השכול. שאלתי את עצמי אם גם אני הייתי בוחרת להתמקד בנושא הקשה ביותר עבורי או שהייתי דווקא בוחרת להתרחק. לפי אשר, זה כלל לא משנה; לדבריו, "גם אם הם היו עושים סרט מדע בדיוני אין לי ספק שעולם התוכן שלהם היה שם. מבחינת הנושא של הסרט הם יכלו לעשות משהו דמיוני או דוקו אישי והוא עדיין היה עוסק באותו הדבר".
בחירת הנושא היא רק תחילת הדרך, השלב הבא הוא כתיבת התסריט. קרן ואשר סיפרו שהכניסו בכתיבה סיטואציות מהחיים של כל המשתתפים ולפעמים השאירו בכוונה חלקים פתוחים יותר לאלתור ביום הצילום עצמו. גם על שלב כתיבת התסריט עלו בי שאלות: איזה מן סיפור בוחרים להציג לעיני כל, לעיני משפחה וחברים וגם לעיני עצמך, עד כמה דבקים בתיאור המציאות כמו שהיא ובעיקר, איך מתמודדים עם השכול בעזרת הקולנוע ואיך משתמשים ביכולת העוצמתית הזו שמציע הקולנוע – היכולת לבחור מה יהיה הסוף?
קרן: "די מההתחלה היה חשוב להם מה המסר שלהם, מה הם אומרים לאבות שכולים אחרים ומה הם אומרים לכל אלה שלא מבינים אותם, לכל מי שלא חווה שכול. הסרט עוסק במקום של האב: ההנצחה של הבן המת אל מול תפקודם כהורים לבן החי. היה דיון פורה מאוד ומרתק תוך כדי העשייה לגבי סוף הסרט: במי האבא יבחר בסוף – אם ילך למשחק כדורסל של הקבוצה ששיחק בה הבן המת, וכך יוותר על הבן החי, או שילך עם הבן החי וכאילו יוותר על הבן המת.
היה מיעוט בקבוצה שרצה שהאבא ילך עם הבן המת אבל ישלם על זה מחיר כבד ויאבד את המשפחה שלו, אבל רוב הקבוצה רצתה את הסוף הטוב. הם אמרו שגם אם הם חווים את כל הקשיים ולפעמים מוותרים, הם רוצים לראות את הבחירה האחרת, הטובה, כדי להזכיר לעצמם כל הזמן שהם צריכים לבחור בחיים.
שתי הקבוצות, גם הרוב וגם המיעוט, השתמשו במושג 'תמרור אזהרה' – תמרור שמצביע על הכיוון שאליו יש ללכת, הבחירה בחיים, או שמזהיר מפני מה שקורה כשלא בוחרים בחיים, כדי שיוכלו בסופו של דבר לבחור אחרת. בסוף הם הסכימו שהאב אכן יבחר בבן החי אבל יהיה לו קשה מאוד והוא יעשה זאת אחרי שיקבל טלפון מהחברים של הבן המת שנמצאים במגרש". צפייה בסרט שונה מלקרוא או מלשמוע על הבחירה בסוף הטוב. זו חוויה אחרת לגמרי לראות על המסך אב שכול שהולך עם הבן החי שלו, לראות את הסיטואציה
הזו קמה לחיים ומזכירה תמיד את האפשרות לבחור. לא במקרה גם אשר וגם קרן חושבים שיום הצילומים שבו התסריט קם לתחייה הוא הרגע העוצמתי ביותר בתהליך.
אשר: "יום הצילומים היה מעין שיא. הוא ארך 15 שעות והיה אינטנסיבי מאוד, בלי הפסקה חוץ מארוחת צהריים. יום טעון רגשית שכולם שיתפו בו פעולה. אחרי השעה שבה היינו אמורים לסיים נשארה עוד סצנה אחת לצלם ולמרות שאמרנו לכולם שהם יכולים ללכת, מלבד השחקן, כולם התעקשו להישאר בכל זאת, עד הסוף". קרן הוסיפה: "הם היו עייפים מאוד גם נפשית. זה קשה, החשיפה וההתעסקות. פתאום הייתה זריקה של מרץ וכולם עבדו בכוחות משותפים עד הטייק האחרון וגם ניקו עד הלכלוך האחרון. בסוף ביקשתי מכולם להודיע לי שהם הגיעו הביתה בשלום וכולם הודיעו, גברים בני 40 ו-50, ואחרי זה התפתח שיח מרגש בוואטספ. הייתה שם תחושת ביחד חזקה מאוד, ובמובן הכי לא קיטשי".
שיא אחר היה חוויית ההקרנה החגיגית של הסרט.
על כך מספרת קרן: "ההקרנה הייתה מאוד מרגשת, תחושת הגאווה של הקבוצה רק התעצמה כי האולם היה מלא והם קיבלו פרגון ותמיכה גדולים מאוד מהקהל. קיבלתי תגובות מהמשפחות, נשים פנו אליי ואמרו לי משפטים שאני לא יכולה לקחת עליהם קרדיט – "תודה ששינית את בעלי"; "יש לי הרבה עבודה, נתתם לי סתירה". היו לא מעט דמעות בקהל אבל אלו היו דמעות מעורבות – עצב, געגוע וקושי אבל גם הרבה גאווה זה בזה, בתהליך שהם עברו ובאומץ שהיה להם להגיד בסרט את מה שהם חושבים".
השיחה עם אשר וקרן על התהליך שעברו עם קבוצת האבות השכולים הזכירה לי שהקולנוע והחיים האמתיים אינם עומדים בשני קצוות דיכוטומיים. הם אמנם שונים למדי אבל לא מדובר בחיים הבלתי נשלטים, האקראיים לחלוטין, אל מול הסרט המוקפד והמתוכנן עד הפרט האחרון. גם בתהליך הכנת הסרט יש דברים שאינם נשלטים כמו שהשחקן אינו שולט בצילום או שהצלם אינו שולט בעריכה, ובעיקר, גם בחיים בכל זאת יש יכולת לבחור. יכולת לומר "קאט" לפעמים, להחליט שזהו, נגמר; יכולת לבחור מה נמצא בפוקוס, מה עומד במרכז ומה נשאר שולי ומעורפל מאחור, ואפילו – למרות הכול – איך ייראה הסוף.