כשאני חושבת על ספרות – פרוזה או שירה – ברור לי שמדובר בטקסטים שנוצרו כדי להישאר, שנועדו לתפוס מקום של קבע בעולם הזה. אפשר להגיד שתפקידה של הספרייההואלהיותביתלְכתביםמתקופות שונות כדי לשמר אותם, ואולי אפילו להעניק להם חיי נצח. הרי הספרים השוכנים במדפים חיים הרבה יותר זמן מהאדם שכתב אותם, או מהאנשים שקוראים אותם, ולשם כך נועדו. אם כן, מפתיע להיתקל בספרייה באוסף שהוא בדיוק ההפך מכך.
בספרייה הלאומית ישנו אוסף הנקרא "אפרמה", ששונה במהותו מכל שאר הפריטים והארכיונים. זהו אוסף של פריטים מחיי היום-יום של תקופות שונות, כמו הזמנות, פליירים או כרזות. פוסטר שתלוי על לוח מודעות ומפרסם הצגה שתתקיים ב-20 בינואר, לכאורה נעשה חסר משמעות בתום אותו היום – לחפצים כמוהו תפקיד זמניבלבדוהואכמומובֶנהבהגדרתם.זו כנראה הסיבה לכך שעולה בי תחושה משונה כשאני נתקלת בכל אותם חפצים זמניים, מתכלים, מלפני כמעט מאה שנים. להסתכל בהם עכשיו בארכיון הספרייה – שמורים, אולי לנצח – נדמה כדבר והיפוכו. את האוסף אפשר לראות באתר האינטרנט של הספרייה הלאומית, נגיש מכל מקום ובכל זמן. הנגישות הבלתי מוגבלת הזאת כמו מוסיפה ממד נוסף של ניגוד לאותו פלייר נידף ברוח – עכשיו הוא נגיש לעד בלחיצת עכבר.
הארכיונאי האחראי על אפרמה מספר: "הספרייה תמיד ראתה כחלק מתפקידה לאסוף, בנוסף לספרים, לכתבי עת ולכתבי יד, גם את הפרסומים האלו, שהם בעצם דברים שבדרך כלל לא נשמרים בשום מקום. באופן כללי אנחנו אוספים כל מה שמתעד את חיי היום-יום של החברה: מודעות ברחוב, כרזות מכל סוג, כרטיסי ברכה, הזמנותלאירועים,וכמובןכלמהשקשור לפעילות פוליטית של מפלגות, תעמולת בחירות, ובעצם כל מה שאפשר לתאר. יש שלושה סוגים של אוספים באפרמה: אוספים לפי סוג הפריט (כרזות, הזמנות וכדומה); אוספים לפי המוסד המפרסם (מפלגה, רשויות מקומיות); ואוספים לפי אירועים (מלחמות, מערכות בחירות). מדובר בקרוב למאה אוספים כאלה מכל הסוגים, ככה שלפעמים צריך להתמצא בהם כדי לדעת איפה לחפש."
אני מתחילה לעיין בפריטים שבארכיון ומרגישה כיצד הם אוצרים בחובם תקופה. הכרזות מחיות את הרגע ואת המקום, ולקרוא אותן זה להציץ לרגע שקפא: הצבעים,הריחות–כמעטאפשרלגעת בהם מבעד למילים ולתמונות. אני נתקלת בכרזה של הצגת בכורה בשם "גם זו לטובה" שמוצגת בתיאטרון "אהל" – תיאטרון שנוסד בשנת 1925 ונסגר סופית ב-1969. להתבונן בכרזה הזאת זה להתבונן במשהו שחלף מהעולם, מתחילתו ועד סופו. ההגדרה של בכורה היא הפעם הראשונה, וברגע שהשחקנים עלו על הבמה באותו ערב פתיחה הכרזה כבר מילאה את ייעודה והמילה "בכורה" מאבדת את הרלוונטיות שלה. ההצגה כבר הוצגה פעמים רבות, וגם הצגות נוספות הועלו וירדו, והתיאטרון כבר נסגר. מה הערך של כרזה כזו כיום? – אני תוהה אם יש לה ערך כלשהו, אם זו היסטוריה או נוסטלגיה, או שפשוט מדובר בחפץ שהשתמר במקריות גמורה.
כשאני מעיינת בעיתון או צופה בטלוויזיה ומופיעה שם פרסומת אני הופכת דף או מחכה שתחלוף, זורקת לפח בלי לחשוב פעמיים פלייר שמתגלגל לידי. ופתאום כשאני מביטה בפרסומת של אגד (מתוך ארכיון אגד) המפרסמת בפונט מיושן את קו 100: הקו שייקח אותך לחו"ל, ת"א-קהיר- ת"א – אני מתמלאת עניין ואפילו ריגוש. אני תוהה אם כל דבר יום-יומי וזמני, ברגע שהוא עטוף בכמה עשורים טובים, נעשה פתאום יקר ערך, מעניין או רומנטי. גם על כך שמעתי מאחראי הארכיון: "לכל פריט שהשתמר יש ערך מוסף משלו. לדוגמה, יש לנו אוסף גדול של הזמנות לחתונה. אם מסתכלים על הזמנות מהמאה התשע עשרה אפשר לחקור איך דברים השתנו – איך היו מזמינים לחתונה פעם, לפני מאה שנה, ואיך מזמינים היום. אפשר גם לראות הזמנות לפי מגזרים – חרדים לעומת חילונים, מחו"ל לעומת מהארץ. אפשר לעשות מחקר בנושא שמות, או לבחון איך השתנה העיצוב של ההזמנות. חשוב לשמור את הפריטים האלה כי הם גם מתאימים מאוד לתערוכות. דוגמה נוספת היא התחום הפוליטי של תעמולת בחירות – דברים שתיעוד שלהם אולי נמצא רק אצלנו כי אלו גופים שלא קיימים יותר. אל מי הם פנו, באילו שפות, ועוד אין-סוף נושאים אפשר ללמוד מהאוספים האלה."
אני נתקלת בכמה פרסומות שגם הן מחזיקות בערך המוסף הזה – מלמדות כיצד נראה בעבר עולם הפרסום. אסם, תנובה ורמון לדוגמה בוחרות לפרסם מוצרים קודם כול בספרה גדולה ובולטת: מרכיב 1 ועוד 17 מרכיבים דרושים כדי להכין מרק עוף טוב, ועכשיו הכול מתרכז במוצר אחד.
2 טעמים חדשים ליוגורט תנובה. 3 מוצרים מבית טוב ומפורסם מבית רמון. לא רק העיצוב, אלא גם התוכן הוא כמו קפסולת זמן. אסם מפרסמים את המרק ל"עקרת הבית העסוקה, שלא מוכנה לחפש ולטפל ב-18 מצרכים שונים כדי להכין 4 צלחות מרק", ומיד עולה בראש תמונה של אישה ושל תא משפחתי מדור אחר.
מסע בין כרזות, גלויות ופרסומות ישנות בארכיון אפרמה ובאתר "מסע בזמן" של הספרייה הלאומית
על דרכי האיסוף של הפריטים האלה הארכיונאי מספר: "הספרייה תמיד אספה פריטים כאלה בכמה אופנים – זה מתחיל
מאיסוף של ספרנים בזמנם החופשי: כרטיס כניסה לקולנוע, דף פרסומת שנותנים ברחוב, עלון בהפגנות. קיבלנו גם מתנות של אספנים שאספו פריטים כאלה בתור תחביב והחליטו לתרום אותם. חוץ מזה, כמו שכל ספר חדש מגיע לספרייה בשני עותקים באחריות המוציא לאור, ככה מגיעים לפעמים גם פריטים כאלה – כרזות של משרדי ממשלה, פרסומים של צה"ל. יש גם פריטים שאנחנו רוכשים במכירות פומביות, ויש קוראים של הספרייה שמביאים. האיסוף נמשך עשרות שנים וככה פריטים מצטברים. ברור שלא כל הפריטים שהיו קיימים בעולם נמצאים אצלנו, אבל האוסף מייצג כי תמיד הייתה זרימה שלהם. כדי להשלים אותו קיים הפרויקט "מסע בזמן" – אתר שמאגד את אפרמה ואוספים חיצוניים לספרייה."
גם אני עיינתי בפרויקט של "מסע בזמן" דרך האתר של הספרייה הלאומית. הוא נוח, מגוון וקל לשימוש. "הפרויקט הזה מאפשר הסתכלות רחבה יותר ממה שיש בספרייה בפועל. יש רשימה של כל האוספים שנסרקו – האוסף של אגד, האוסף של ארכיוני אילת, בית אריאלה ועוד. אפשר גם לחפש בו לפי מילים בחיפוש חופשי ולהגיע לתמונות מכל סוג."
הנגישות הזאת היא ללא ספק תפנית בעלת צדדים חיוביים – אפשר להגיע לכל כך הרבה מידע, כל כך בקלות. אך אני מתחילה לתהות אם יש לה גם פן שלילי. אם האינטרנט אינו גוזל משהו מאותו פריט בכך שהוא חוסך ממך את הצורך לבוא למקום, איזו חוויה אותנטית. "מדובר בפן חיובי של העבודה – עדיין לא סרקנו את כל האוספים כי הם באמת גדולים מאוד, אבל אני מניח שבעתיד נגיע לזה. כמו לגבי ספרים, תמיד יהיה מי שיגיד שלראות משהו במסך זה לא אותו דבר כמו לראות אותו ישירות ולגעת בו. בינתיים זה יישאר המצב – עד שכולם ישכחו שפעם היה נייר."
אני מנסה לדמיין עולם כזה שבו הכול נעשה במדיום דיגיטלי וכבר אין נייר, רק מסכים. אולי אנחנו כבר בחצי הדרך לשם – רבים מהאירועים היום מופצים אך ורק באינטרנט, והם גם ייוותרו לעד כזיכרון בתור, נגיד, אירוע בפייסבוק. הממד הדיגיטלי הזה נותן להם איזו נצחיות לא מתאמצת. בלי לעבוד קשה כדי לתחזק או לשמר, ברגע שהעלית משהו לרשת, הוא ייוותר שם לתמיד. לרגע אני חושבת איך ייראו הארכיונים של הספרייה הלאומית בעוד עשרים, שלושים, או ארבעים שנה.
בספרייה כבר מתחילה היערכות לשימור פריטים בעקבות המהפך של האינטרנט: "זה שינוי שישנה גם את העבודה שלנו בספרייה כי נצטרך להתמודד עם איסוף דיגיטלי ולא רק עם פריטים מנייר. זה תחום שהתחלנו בו אבל עוד לא באופן שוטף – אני מניח שהספרייה תתמודד עם זה ביום מן הימים. אולי לא במחלקת ארכיונים אלא באמצעים אחרים. בינתיים אוספים את הפריטים המוחשיים, סורקים אותם, ומעלים אותם כדי שיהיו נגישים גם ברשת. כבר היום ההמלצה היא קודם כול לחפש באינטרנט פריט שרוצים להתבונן בו, כי באתר יש מגוון גדול הרבה יותר ממה שיש לנו פה בפועל."
אני ממשיכה לדפדף באתר ומרגישה את השפע, ואת הכוח והחשיבות של פרויקט כזה, שיכול ללמד ולהעשיר את הידע ואת נקודת המבט. אני מגיעה לאוסף נוסף שגם בו משונה להתבונן דרך המסך – אוסף כתבי עת. יומון, שבועון או ירחון – כתבי עת מכונים על שם פרק הזמן החולף בין פרסום גיליון אחד לבא אחריו. אפילו הכינויים האלה, שמכילים בתוכם שם של משך זמן, מעידים על ארעיות הטקסט – המילים רלוונטיות היום, מחר כבר יהיה טקסט חדש שיחליף אותן. אפשר להגיד שכתבי עת ועיתונים, כמו הפריטים היום-יומיים של אוסף ה"אפרמה", מכילים במהותם את הזמניות, לוכדים את התנועה של הזמן.
דינמיקה רגישה של ניגודים מהדהדת במרחב האינטרנטי הזה שמשמר לעד את אותם פריטים מתכלים, בני חלוף. השאלות נותרות בעינן. ייתכן שזהו אכן רק הזמן שנותן לדברים ערך, ואולי המילה "רק" מיותרת. אולי אכן יד המקרה היא זו שקובעת מה ישתמר ומה ייעלם, וגם בלי לדעת בדיוק מה הסיבה – ברור לי ששימור החפצים הללו הוא דבר חשוב. אבל ברור לי גם שיש דברים שאי אפשר לשמר. המעבר מההקשר ומהזמן שבו נוצרו אל ההקשר העכשווי האינטרנטי שבו הם מצויים היום שינה גם את מהותם מבחינה מסוימת, חלק מהמהות לא נשמר. יש משהו תלוש בכרזות, בהזמנות ובעלונים הללו שחשופים כך לדפדוף אינטרנטי בכל רגע, מכל מקום. הערבוב הזה בין התקופות, בין הלכי הרוח, בין הישן לחדש, הוא בדיוק מה שמציע האתר של הספרייה הלאומית, וכל שנותר הוא להתחיל לעיין בפיסות ההיסטוריה.