הוא רצה לומר לי שזה מובן מאליו, שזה מובהק וחד משמעי, אז אמר: זה ברור כשמש, לא ניתן לפרש זאת לשני פנים, זה כתוב שם - שחור על גבי לבן. ואני שואלת: מה כל כך ברור בשמש? אולי הצל דווקא ברור יותר? ולי דווקא יש לפחות שני פנים. בעצם שלושה, וארבעה.

ולפעמים ישנה תחושה שמה שיציב באמת הוא דווקא הלבן על גבי הלבן.

​

​

כמעט כל בוקר, בשעה שבע בערך, מים רותחים נמזגים אל הספל ומתערבבים בתוכה עם האבקה החומה. ניחוח של בוקר משתרר אז באוויר: הריח העז והמסוים כל כך של קפה חם. מעט חלב מתווסף לתערובת וצובע את התכולה בגוון חום- אפרפר. טמפרטורת הנוזל צונחת מעט עם התווספות החלב הקר ואז בשניות ספורות המשקה מקבל מרקם אחיד.

היא בוחשת בספל כמה רגעים לאחר שכל המרכיבים כבר התמוססו, רק ליתר ביטחון. לפני שהיא שותה, היא מקרבת אותו אל פניה ושואפת את האדים העולים. זה כמעט כואב, הרגע הזה, לפני ששפתיה פוגשות את הספל.

היא מטה אותו מעט באלכסון ואז הקפה החם מחליק לתוך פיה. לרגעים ספורים היא והספל מחוברים בקו אחד והוא מסלול המשקה שעובר ממנו אליה. היא עוצמת את העיניים שלה ועוטפת מבחוץ את הספל בשתי כפות ידיה.

היא אוחזת בו כמו שנאחזים בענף או באבן רגע לפני שמתדרדרים מטה, וכמו שמחבקים אהוב לאחר שניצל מסכנה. עם הדקות החולפות הספל מתרוקן והיא מתמלאת. היא ממשיכה לאחוז בספל רגעים אחדים אחרי שהוא כבר ריק.

​

​

להסתובב ברחוב, לנסוע באוטובוס, להיכנס לחנות, ולמצוא חלונות: תריס שנותרמעט פתוח, וילון שלא הוסט עד הסוף או זכוכית שלא סגורה לחלוטין. בדרך כלל אני מוצאת אותם בפנים של אנשים; רגע לפני ששבות להבעה האטומה והאדישה, הן לובשות צורה מסגירת סוד. לרגע הפנים הופכות להיות חלון שדרכו אפשר להציץ פנימה. איזה חיוך שנקלע אליהן למקרא סמס, איזה כיווץ גבות ממחשבה מטרידה, אולי שפה תחתונה שקצת ננשכת, או מצמוץ ארוך במיוחד.

להשאיר חלון פתוח בכוונה: להזמין את הפורץ פנימה. לוותר על הסוגר ועל הבריח, על שלשלאות הברזל והמנעול הכבד. להשאיר את החלון פתוח, את הווילון מוסט הצידה, וכך להתיר לעוברים והשבים להציץ, להתבונן, להסתכל בחטף. לראות את השמיכה עם הפוך, את השטיח הצבעוני, את הגרביים, את המיטה, את הגוף הישן על המיטה (או שאלו שני גופים?), את כוס השוקו שנשארה מאתמול, את הכרית שנפלה על הרצפה.

להפוך את החלון לדלת: לזהות מתי החלונות הן דלתות. מתי הן לא רק מאפשרות הצצה, הן בעצם מזמינות כניסה. לתרגם חלונות לדלתות, לעשות טרנספורמציה צורנית: הריבוע או המלבן החקוקים בלב הקיר מתארכים עד שהקצה נוגע ברצפה ואז ניתן לפסוע פנימה (והחוצה) ולא רק להביט. להשאיר את הדלת פתוחה ואז להיכנס ולצאת, ולפעמים גם לסגור את הדלת.

​

אסור להרעיש או לנגן אחרי 11 בלילה. לכן הוא מחבר אוזניות לקלידים: רק הוא שומע את הצלילים. אני יושבת שם בחדר ומתבוננת בסיטואציה המשונה הזו, הגוף שלו מתנועע כולו, האצבעות מחליקות במהירות על הקלידים, חתוליות, גמישות, זריזות. התווים עומדים זקופים מול עיניו. הכול קורה שם, הכול מתרחש, אבל התוצאה המיוחלת והברורה מאליה, הצלילים שאמורים להיות מופקים – נעדרים. יש את הכול אבל בעצם הדבר החשוב מכל חסר.

אני שומעת רק את הרשרוש הקל שנוצר מההקשה של האצבע על הקליד. תוצר לוואי זה כל מה שנותר, של האצבע הפוגשת בעוצמה מסוימת את קוביות הפלסטיק המלבניות הללו. אני מביטה במצב הזה, ההזוי, המוזר, האוקסימורוני. תחושה מפתיעה של מוכרות עולה בי: זה לא זר לי, כבר נתקלתי במצב כזה בעבר. כבר ראיתי, חוויתי והייתי במקום הזה שעושים הכל נכון, כל החלקים נמצאים בתמונה, כל המרכיבים קיימים, הסיטואציה נראית בדיוק כפי שאמורה, ועדיין: לא שומעים את המוזיקה, המוזיקה לא מתנגנת...

הפעם היא כן שם, קיימת, נאצרת בין כותלי האוזניות. היא קיימת, זו אני שהפעם, רק הפעם, לא שומעת אותה. למען האמת, מספיקה לי האמונה שהיא שם, גם אם היא לא מגיעה לאוזניי. איכשהו אני עדיין מתמלאת בצלילים.

אמונה / רגעים

בדרך הביתה, והפעם הוא החליט לרדת כמה תחנות לפני הבית. ישנו מעיין קטן שנהג ללכת אליו בילדותו ולא ביקר בו שנים. הוא צעד כך בתוך עצים וצמחים שגדלו פרא, עד שמצא אותו, קטן ועניו, נחבא, אבל קיים וזורם. את התיק הענק הוא השיל מכתפו, ולאחר מכן החל חולץ נעליו, באיטיות, בסבלנות. לבסוף קילף את גרביו שדבקו אל כפות הרגליים הרותחות, המזיעות. הוא פסע יחף לסלע על גדת המעיין, עלים קטנים נדבקים אליו, ואז התיישב שם, רגליו בתוך המים הצוננים. השנייה הזאת, שהרגל העייפה והמותשת פוגשת את המים הקרירים, שעוטפים אותה ומלטפים אותה ומשככים את כאבה... יש רגעים שהיה מושך לנצח כמעט.

הוא עצם עיניו לרגעים ושאף עמוק עמוק אל תוך ריאותיו את השקט והנחת והרו- גע. נשם את התחושה הזאת שכל דבר מונח במקום המיועד לו, האבן הקטנה לצד הסלע הגדול, ענפי העץ הנוגעים-לא נוגעים במים. נשם את הביטחון והסדר בהם פועל העץ כאשר הוא מצהיב ומאדים את עליו, משיר אותם, ואז נותן להם לצמוח שוב, בבוא העת. יש רגעים שהייתי מושך לנצח כמעט.

​

​

2 לפנות בוקר. גשם חזק נופל מהשמים, הופך לברד, וחוזר שוב לטיפות. הטמפרטורה מתנדנדת בין מעלה לשתיים, אבל התחושה היא של מינוס עשרים. נוסעים במכונית בדרך חזרה מארוחת שישי בגבעה הצרפתית, והכביש חלקלק. ככל שמתקדמים זה נהיה יותר ברור: הכביש מלא בקרח, והאוטו מחליק עליו כאילו היה רקדן החלקה- על-הקרח כושל.

הבלמים מסרבים לעבוד, עוברים לאמברקס, ובסמוך לשער שכם מבינים: אי אפשר להמשיך לנהוג ככה, כשהמכונית גולשת לאיזה כיוון שמתחשק לה. צריך לחנות, ללכת ברגל. 2 ועשרים לפנות בוקר. האוטו חונה על יד שער שכם, שלושה סטודנטים מתחילים לטפס בדרך הביתה. חלקיקי ברד נופלים בעוצמה, יוצרים מסך לבן, וכל נשימה כרוכה בכאב של הכנסת האוויר הקפוא אל הריאות. הכובע של המעיל סגור ככל שניתן, הצעיף מכסה כמה שרק אפשר, ונותרות רק שתי עיניים שמציצות מתוך גוש המעילים.

וככה מתקדמים, הולכים במסלול של 19 א, כשהתחו- שה היא שלא ברור מי ינצח – האדם או איתני הטבע ומזג האוויר. ובכל זאת, איכשהו בפנים יודעים שהכול יהיה בסדר. הרי חייב להיות.