האונה השמאלית
הגרוטסק הוא מושג מעולם האמנות הפלסטית והספרות, מושג חתרני ומלא סתירות. "גרוטסק" נגזר מהמילה "גרוטו", שמשמעותה מערה באיטלקית. מקורו בציורי קיר מתקופת רומא העתיקה, שהתגלו בתקופת הרנסנס במרתפיו של בית התענוגות של הקיסר הרומי נירון. עיטורי הקיר הפגאניים הללו קיבלו את הכינוי "גרוטסקיים" והיו מלאי פנטזיה אורגיאסטית וסתירות אנטומיות: חיות פרא, ראשי אדם וצמחייה, השזורים בדמויות מיתולוגיות. המערה מזוהה עם חושך, כאוס ואי־ודאות, אך גם עם הגנה, חום, נשיות ורחם. אלמנטים אלו חשובים להבנת הגרוטסק. הגרוטסקי לעולם עומד בניגוד לאמנות הקלאסית, והוא בגדר תופעת שוליים חתרנית. כמו הקרנבל ברנסנס שנתן מפלט מהצורך לשמור על סדר ועל איפוק, הגרוטסקי הביא לידי ביטוי תשוקות ודחפים, שבירת מוסכמות ואף חוסר שליטה. האמנות והספרות השתמשו בו לשם איום והפחדה, אך גם לצחוק וללעג.
אי אפשר לדבר על גרוטסק בלי לדבר על גוף, והגוף הגרוטסקי חותר נגד היסודות של הפילוסופיה – בכתבי הפילוסופיה המערבית כמעט ולא מופיע אזכור של מושג הגרוטסק. הפילוסופיה המערבית שואפת לסדר ולדיוק, להגדרות ברורות ולשלילת הגופניות. בעיני הפילוסופיים האלמנט החשוב תמיד היה הנפש, בעוד הגוף מצמצם את יכולתנו לתפוס את העולם. עוד מאפלטון רווחה התפיסה שהגוף הוא ֶכּלא הנפש ושהחומר מקלקל את הקיום. הדחייה מהגוף והגשמיות, מהתשוקות וכיוצא בכך עברה לדתות, כמו הנצרות. הפילוסוף עמנואל קאנט ראה בגוף מכונה, וטען שהאני שלי הוא האני הנפשי והגוף הוא קופסה מקרית. תפיסה זו קשורה גם להנמכת היכולות השכליות של הנשים בחשיבה הפילוסופית, מאחר שנשים מקושרות יותר לגוף (רבייה, רחם).
הגורטסק הוא גוף פתוח וזורם ללא גבולות ברורים. הוא מאופיין בשילוב גופים ואובייקטים ובטשטוש מגדרי. התיאורטיקן פיליפ תומסון הצביע על כך שאחד מאפיוני הגרוטסק הוא העימות שבין הגוף החי לגוף המת – הגרוטסק מטשטש את ההבדלים בין שניהם או משלב אותם ביצור אחד. לדוגמה, יצורים שלא ברור לחלוטין אם הם חיים או מתים (זומבים, בובות, מריונטות ו"סייבורגים").
הפילוסופיה של הגרוטסקה
התיאורטיקן ג'פרי הרפם עסק גם הוא בגופניותו של הגרוטסק והצביע על כך שהוא נוגע לחלקי הגוף או ל"שאריותיו" המעוררים תחושת אמביוולנטיות: דחייה וגועל, אך גם הערכה וקושי להיפרד מהם. לכן ביצירה הגרוטסקית אפשר לראות שימוש רב באלמנטים כגון צואה, שתן, וסת, זרע, ציפורניים ורוק המאופיינים בכך שהם שייכים לסובייקט אך בו בזמן אינם שייכים לו. מבקר הספרות מיכאל בחטין, שחקר בין השאר תיאורים ספרותיים של הפרשות וזלילה מוגזמת, קישר אותם לרצון להראות את גוף האדם כמודל של הקוסמוס, גוף שאינו אטום לחלוטין. תובנה זו מבהירה מדוע הגרוטסקי מקושר בין השאר לגוף ולא לשכל. הרי רק באמצעות הגוף, איבריו והפרשותיו, אפשר להמחיש את ה"חדירה" של הסובייקט לעולם ולהפך. לעומתו השכל דווקא מדגיש את הסובייקטיביות ומגביל אותה.
לעתים הגרוטסק משמש גם אלמנט מפלצתי. סיפור מכתבי אובידיוס מתקופת רומא העתיקה מספר על דמות בשם סקילה שאויבה מרעיל את מי האמבט שלה והם גורמים לה לעבור מטמורפוזה ולהפוך למפלצת. תחושתה של סקילה היא שמשהו זר ונורא "רודף" אחריה, אך היא אינה יכולה לברוח מכיוון שהיא עצמה הפכה למפלצת שמאיימת עליה. כך הגרוטסק מבטא חלקים מוכרים ופנימיים, מצד אחד, אך גם את אלה השנואים, שהאדם רוצה להרחיק מעצמו ולהדחיק. עם זאת ניסיונות אלו תמיד ייכשלו מאחר שאותם חלקים טבועים באדם מראשיתו.
למרות התפיסה המקובלת, הגרוטסק לא חייב להיחשב למושג שלילי והפיכתו למושג חיובי אף עשויה לשבור מוסכמות. הגוף הגרוטסקי הוא גוף המשלב בתוכו רוחניות. מדובר בגוף חי, מרגיש ומשתנה במובן היצרי, אך גם במובן האוהב. לכן לא מפתיע שהגרוטסקי מתאר דווקא את עמימותה של ה"אהבה המינית", אשר משלבת פיזיות ורגש, גבוה עם נמוך. מזווית זו ייתכן שאנחנו גרוטסקיים יותר מאשר לא גרוטסקיים, אך לתרבות שלנו קשה לקבל זאת. אולי הסיבה לכך היא שהגוף הגרוטסקי מתריס נגד ההגמוניה והסדר.
בהכנת הכתבה סייעה ד"ר שרה כהן שבוט, מרצה באוניברסיטת חיפה וכותבת הספר "הגוף הגרוטסקי".