האונה השמאלית
אלברט איינשטיין אמר: "החיים הם כמו רכיבה על אופניים, כדי לשמור על יציבות חייבים להמשיך לנוע". נשאלת השאלה, האם באמת אפשר לנוע בחופשיות או שחופש התנועה, כפי שאנחנו מכירים אותו, נובע מזכות שנטבעה אי שם במאה השמונה עשרה – הזכות לחירות? בחלק נכבד מההיסטוריה )ועד לא מזמן( היו בני אדם רבים רכושם של אחרים, ורק אחרי המהפכה התעשייתית נטבע המונח "הזכויות הטבעיות" שמציין זכויות המגיעות לכל אדם ושלכל מדינה יש חובה מוסרית לספק זכויות אלו. הזכות לחירות הייתה אחת מהן.
מקור החוק לחופש התנועה בישראל הוא באחד מחוקי היסוד, חוק כבוד האדם וחירותו. חופש התנועה קובע כי לכל אדם הזכות לנוע ממקום לכל מקום, במדינתו או מחוצה לה בחופשיות, ללא חשש שמא יפגעו בו, יעצרו בעדו או שייגבה ממנו תשלום על כך. עוד קובע החוק כי אזרח המדינה רשאי לעזוב את מדינתו או לשוב אליה מתי שיחפץ ולבחור מקום שבו יוכל לבנות את ביתו בלי כל התערבות.
נשמע טוב, נכון? אז מתי בעצם החופש הזה מוגבל או מתבטל?
- בכבישי אגרה, למשל, המדינה רשאית לגבות מאתנו תשלום על נסיעה בדרך מסוימת
(בישראל יש גם דרכים חלופיות חינמיות, כמובן).
- כאשר לאדם יש צו איסור יציאה מן הארץ, אם יש חשש שיציאתו תהווה סכנה לביטחון המדינה או במקרים קלים יותר, כאשר ההוצאה לפועל חוששת שאדם נמלט מחובותיו הכלכליים. - באשרת הכניסה שאנחנו צריכים לקבל ממדינות רבות שאליהן אנחנו מעוניינים להיכנס.
- כאשר אדם נאסר, כאשר הוא מאושפז בכפייה או נמצא במעצר בית.
חופש התנועה
הזכות שלנו לתנועה חופשית נראית מוחלטת ומעוגנת בחוק, אך האם היא נאכפת? גבעת אנדרומדה, שכונה ביפו, היא שכונה של תושבים אמידים. מבחוץ היא נראית כמעין ארמון מאבן לבנה המהלל את יופייה האלמותי של העיר. בעבר רבים ראו בה "עיר בתוך עיר". בתכניות לבניית השכונה שורטטו דרכים המחברות בין רחוב יפת, בין לואי פסטר לחוף הים ואפילו תוכננה רחבה שיש בה תצפית לים כדי שכל תושבי העיר יוכלו ליהנות ממנה. עם זאת, תכניות אלו לא הוצאו לפועל. הרחבה לא נבנתה, גם לא התצפית, ונשארה כניסה אחת בלבד לשכונה שהוצב עליה שומר 24 שעות ביממה, מאחר שתושבי השכונה חששו מפריצות ומירידת ערך הדירות. כאשר אוכלס הפרויקט בשנת 2000 קמה זעקה רמה על הפגיעה החריפה בחופש התנועה של כלל התושבים. בשנת 2007, אחרי מאבק ארוך ובתמיכה של עיריית תל אביב-יפו, קבע בית המשפט כי יש לפתוח את השכונה לכלל הציבור בכל שעות היום. השער של השכונה עדיין קיים כדי להרתיע עוברים ושבים, אך אפשר לטייל בשכונה בחופשיות.
העיסוק בחופש התנועה מורכב ושנוי במחלוקת, בעיקר פה, בירושלים – בשכונות החרדיות, ברחובות החסומים לרכבים פרטיים והמיועדים לתחבורה ציבורית בלבד, וכמובן בשל המורכבות הפוליטית שמייחדת את עירנו.