האונה השמאלית
זה קורה בשניות. רגע אחד אתה כאן ורגע אחר כך כבר שם. זה לא קורה במציאות אבל זה אמתי עד כאב. זה רחוק אלפי קילומטרים אבל נוכח יותר מכל דבר אחר. אתה יודע שאי אפשר לברוח מזה ובכל זאת לפעמים אתה מנסה. כשהזיכרונות מתחילים לתקוף אתה עולה על האופנוע ומאיץ, עד שמהירות האופנוע תהיה מהירה מקצב המחשבות וכך תוכל לחמוק מהן. לפעמים זה עובד. בסביבות מאה חמישים קמ"ש המחשבות מתחילות להינתק מהגוף ולהתעופף להן. עד היום כשנוסעים בכביש שש אפשר למצוא שאריות של זיכרונות ומחשבות חבולות זרוקות להן בשולי הכביש. אבל לפעמים גם המהירות לא עוזרת – אתה נותר כלוא באי בודד ואיש לא יודע באיזו סירה להשתמש כדי לנסות להגיע אליך ומהי הדרך לשם. לרוב איש אפילו לא מנסה, ולפעמים לא ברור לך מה עדיף.
זה עלול לקרות לכל אחד. כשאדם נתון בסכנה או במפגש קרוב עם אלימות או עם מוות, פעמים רבות זה יהיה טראומטי. האימה משתקת את יכולת ההסתגלות האנושית והאדם נמצא במצב של חוסר אונים נוראי. גם אחרי שהאגרוף מרפה – הנפש החבולה אינה נרפאת. הסימפטומים לפוסט-טראומה מגוונים ובעלי עוצמות שונות ומשתנות: הסיטואציה נחוות שוב ושוב, הגוף דרוך וקשה לישון, המצב המתמיד הוא של סערת רגשות או ההפך, של קהות חושים, וכן נמנעים מגירויים שעלולים להזכיר את הטראומה. פוסט-טראומה עלולה להתפתח גם שנים לאחר המקרה וגם בעקבות טראומה מאוחרת וקטנה יותר המעוררת את זו המקורית. במהדורה האחרונה של ספר האבחנות הפסיכיאטרי, ה-DSM, הוכנסה ההבהרה כי פוסט-טראומה עלולה להיות גם משנית. כלומר, להתרחש אצל מי שהיה עד לטראומה ולא רק למי שחווה אותה בעצמו. פרט לעוצמת האירוע, יש גורמים אחרים המשפיעים על הסיכוי להתפתחות פוסט-טראומה כמו מידת התמיכה החברתית והנפשית לאחר המקרה. גם הפרשנות שנותנים לאירועים משפיעה מאוד על הסיכוי לפוסט-טראומה. אפשר לראות זאת בפער בין כמות האנשים שפיתחו פוסט-טראומה בעקבות אסונות טבע ותאונות דרכים לנפגעי טרור ואלימות בתוך המשפחה, שבקרבם הסיכוי גבוה הרבה יותר.
יותר אנשים סובלים מפוסט-טראומה ממה שנהוג לחשוב – נשים, ילדים וגברים שנפגעו מאלימות, מאונס או מהתעללות, חיילים שחזרו מזוועות המלחמה, נפגעי פיגועים, אסונות טבע ועוד. אף שלא קל להודות בכך, הנטייה הטבעית של החברה היא להתנער מאותם אנשים מצולקים – לעמוד בצד של הקרבן משמעו לשאת את הכאב הבלתי ישוער ולהודות ברוע האנושי ובחולי של החברה. קל הרבה יותר לפנות לדרכים אלטרנטיביות: לרמוז לה שאולי הזיכרון שלה מעוות את מה שהיה, שאולי היא זו שגרמה לזה לקרות; להגיד לו שהוא פחדן ואפילו בוגד, שהוא לא גבר, שהוא חלש, שהדמעות לא לגיטימיות; אפילו להגיד שהוא גיבור ושישכח מהעבר זה לפעמים להפנות את הגב. העיקר לא להסתכל בעיניים לצד המזעזע ביותר של הקיום. כך האי הופך למבודד אפילו יותר.
להסתכל בעיניים. פוסט טראומה בפסיכולוגיה
במשך שנים האלימות נגד ילדים ונשים הוכחשה. האשימו את הנשים שהן רעות, אשמות בחולי שלהן ומדמיינות. בסוף המאה ה-19, עם התפתחות הפסיכו-אנליזה, החלו לחקור את הנושא כמה תיאורטיקנים שהבולט בהם הוא פרויד, אך גם אז המשיכו לראות בנשים יצורים נחותים ושבריריים ולא בני אדם שוויוניים. פרויד אמנם הקשיב בתשומת לב לסיפורי הטראומה של הנשים והכיר בכך שהם הבסיס לסימפטומים שליליים אצלן, אך מאוחר יותר, כשראה כי הזיכרונות הטראומטיים מציגים את הגברים הווינאיים באור שלילי, הוא התכחש לכך יותר מכל. לאחר מלחמת העולם הראשונה הביאו למשפט חיילים שהראו סימפטומים של פוסט-טראומה, גערו בהם ונידו אותם. כך גם במלחמת העולם השנייה ולאחר מלחמת וייטנאם. החיילים עצמם הקימו קבוצות תמיכה בנפגעי פוסט-טראומה מחתרתיות ורק בשנת 1980 הוכנסה הפוסט-טראומה למדריך האבחנות הפסיכיאטרי.
רק שנים לאחר מכן הגיעה ההכרה כי נשים שעברו אונס נמצאות במידה רבה באותה סירה פוסט-טראומטית שנמצא בה חייל שחזר מהמלחמה. פוסט-טראומה היא נושא שנחקר ועלה לכותרות אך גם נשכח ונזנח.
נראה שרק כאשר הייתה תנועה חברתית-פוליטית שתמכה במחקר זה עלתה התסמונת למודעות. למשל, עם עליית המחקר המדעי במאה ה-19 או עם עליית הפמיניזם במאה ה-20. כיום מחקרים רבים בנושא ממשיכים להופיע ונראה כי הנושא לא הולך להיעלם בקרוב.
תהליך הריפוי מפוסט-טראומה הוא ממושך אך לא הוא הנושא. העיקר כאן הוא החברה והאנשים שמקיפים את האדם שנפשו חבולה.
אני אומרת לעצמי שכל שצריך הוא סבלנות, קבלה, ורצון להבין, כשבאותה נשימה יודעים שכנראה אי אפשר להבין לגמרי. כל שצריך הוא להיכנס לסירה ולשוט בין הגלים. אולי יום אחד אגיע אל האי, אולי ניפגש על היבשה, אולי ניפגש בין הגלים. ואולי לא ניפגש כלל.
העיקר שתדע שיש עוד אנשים באוקיינוס הזה. ברור שלא רצית להגיע אל האי הזה או להישאר בו, אבל עכשיו אתה שם ואני יודעת את זה, אז תדע שאשאר בינות הגלים כמה זמן שיידרש.