אחת החוויות המופלאות ביותר עבורי היא הרגע שבו אני זוכה לפתוח מתנה. מתנה חדשה ועטופה, הטומנת בחובה הפתעה. הרגע הזה של הסרת העטיפה – בקריעת הנייר, כמו שד טזמני, או בקילוף עדין של העטיפה כדי שלא תיקרע – קסום בעיניי והוא בלתי נפרד מהמתנה עצמה.

​

אסכולות פילוסופיות שונות בהינדואיזם מאמינות שגם האדם מורכב ממעטפות. התפיסה הפילוסופית של אסכולת הוודאנטה מציגה מבנה של חמש מעטפות בשם "פאנצ'ה קושה", הדומה לצורת מטריושקה ("בבושקה", כפי שאנו מכנים זאת בעברית). המעטפת הראשונה היא החיצונית ביותר והאחרונה היא הליבה של חמשת הרבדים. לפי פילוסופיה זו רובד אחד אינו יכול להתקיים ללא האחרים, וכדי להתחבר ל"אני" האמתי שלנו ולמהותנו בעולם עלינו לשלוט בחמשת הרבדים.

 

הרובד הראשון הוא המעטה הפיזי של גופנו, ה"אנאמיה קושה", אשר מקנה יציבות ונוגע לרובד הגופני ולחמשת החושים. הרובד השני, ה"פארנמיה קושה", או בשמו העברי "המעטה האנרגטי", נוגע לנשימה כנשימה גשמית ורואה בה סימן של חיות, אנרגיה ורוח. לפי הדתות המונותיאיסטיות היא נשמה או רוח שמפיחה חיים בגוף. לאחר שני רובדי הגוף והנפש יש שלושה רבדים אחרים אשר נוגעים, בסדר יורד, לרגש, לחוכמה ובסופו של דבר לאושר, והוא הליבה של חמש המעטפות. האושר במקרה זה הוא תשתית לארבע המעטפות הקודמות לו. זהו האושר מפני שאינו מושפע, כמו הרבדים האחרים, מתהליכים כגון התהוות הגוף או התכלותו. אף על פי כן נראה כי ההגעה לאותו אושר טהור יכולה להתממש רק לאחר מציאת איזון ושלווה בשאר הרבדים.

​

הגוף והנפש לעד שזורים זה בזה ומגדירים את מי שאנחנו, אך הם לא תמיד מתאימים זה לזה או משרתים נכונה את הרבדים האחרים.

עד לפני פחות ממאה שנה התפיסה כי נפש עשויה להיות כלואה בגוף שאינו מתאים לה לא הועלתה על הדעת, לפחות לא בציבור. סיפורים על נשמות נשיות אשר כלואות בגופם של גברים או להפך נשמעו לאדם הממוצע כסיפורים שנלקחו ממוסד סגור לחולי נפש. פריצת הדרך הראשונה בעניין זה הייתה בשנת 1930, כאשר אינאר ואגנר, לימים לילי אלבה, ציירת טרנסג'נדרית מדנמרק, עבר שינוי מין ראשון מסוגו (על סיפורה של לילי מבוסס הסרט "הנערה הדנית"). סיפורה של לילי אמנם ייחודי לתקופתה, אך הוא מייצג קשת רחבה של בני אדם שהתחושות המגדריות שלהם אינן דומות למבנה הביולוגי שעמו נולדו. מדובר בחוסר התאמה בין שני רבדים אשר מרכיבים אותנו – נפשנו וגופנו.