“הגרוטסקה היא, מנקודת מבטינו, האמצעי העשיר ביותר שיש לטבע להציע ליצירת ניגודיות לנשגב” (ויקטור הוגו).

​

כשזה נוגע לגרוטסקה הראש שלי חושב באופן טבעי מאוד על המושג “כיעור”, אך כאן אני נתקל בבעיה כי חלוקה של האמנות בכלל ושל המוסיקה בפרט ל”יפה” ול”מכוערת” תהיה לא ממצה וגם תחטא לדבריו של הוגו. אז בואו ונניח לרגע למושגים כיעור ויופי, וננסה לבחון אלמנטים מוסיקליים דרך המושגים נוחות ונעימות לעומת חוסר נוחות ואי- נעימות.

​

יצירה מוסיקלית, שלא כמו רוב האמנות הפלסטית, מכילה בתוכה ממד של זמן. יש חשיבות גדולה למיקום על ציר הזמן, שכן היצירה המוסיקלית מציגה תמונה אחרת בכל נקודה. מכאן נגזר צורך מיוחד – הצורך בהתקדמות, והתקדמות פירושה השתנות. יצירה מוסיקלית אמנם יכולה להתבסס על אלמנט אחד קבוע או חוזר, אך אם אינה מתקדמת או משתנה המאזין כנראה ינטוש אותה עוד לפני שתסתיים.

​

הכלי המרכזי שמאפשר לכל מוסיקאי ליצור שינוי והתקדמות בזמן הוא אי-יציבות. כל דבר שרוצה לנוע חייב להזיז את עצמו מנקודת שיווי המשקל שלו. ואי-יציבות פירושה אי-נוחות אשר יוצרת אצלנו צורך וכמיהה לחזור למצב מאוזן. ככל שגדלה האי-נוחות, כך גדלה הכמיהה. הנשגב, כבודו במקומו מונח, אבל החיים הם לא (רק) נשגבים. אנחנו מתרגשים מדברים שאתם אנחנו מזדהים, מדימויים למציאות מוכרת ולחיינו.

הגרוטסק מעורר אי-נוחות, וכך הופך את המוסיקה למוכרת יותר ולאנושית יותר. הגרוטסק הוא לא הצבע השחור בתמונה בינארית (שיש לה שני צבעים שאינם מתערבבים לעולם), אלא צבע שאנחנו מערבבים עם הצבעים האחרים – אהבה, שמחה, קנאה ועוד, כדי ליצור תמונה שתיגע בנקודות שמרגשות אותנו ושמזיזות אותנו. האומץ והטעם האישי שלנו יקבעו כמה חריפה תהיה היצירה שלנו, כמה גרוטסק נכניס אליה. ככל שנשתמש ביותר – היצירה תוכל לייצג צדדים אפלים ומכוערים יותר בחיינו, אך היא גם תזכה בקהל מצומצם יותר. מדוע?

​

נהוג לחשוב שיש דרכים ספציפיות שבהן אפשר ליצור אי-נוחות במוסיקה, אבל בפועל הן אינן נפרדות מהאסתטיקה שהורגלנו אליה. האמת היא שישנה יריעה רחבה מאוד של אלמנטים מוסיקליים שאפשר למקם על סקאלה שקצותיה הם הגרוטסק והנשגב. תנועה היוצרת תחושה של התרוממות תעורר בנו רצון לנחות חזרה. צירופים מתנגשים של צלילים או “דיסוננס” יצרו אצלנו ערגה לפתרון. אלו הדרכים המקובלות יותר ליצור מתח ובכך התקדמות. אין כמעט יוצרים אשר לא השתמשו באלמנטים האלה בעבודתם. אם זה מוצרט, שאת יצירותיו אפשר למקמם קרוב מאוד לקצה הנשגב של הסקאלה, ואם זה איגור סטרווינסקי, שבהופעת הבכורה של יצירתו הלא קונבנציונלית ‘פולחן האביב’, כמעט והתעוררה התפרעות בקהל. עם זאת יש יוצרים שמשתמשים באלמנטים חריפים בהרבה ונכנסים עמוק יותר לגרוטסק. הם יושבים בקצה הסקאלה המדוברת, רחוק מהקונצנזוס.