זמן כפול מהירות שווה מוסיקה
מאת: סיטאר דניאל
היום הבחירה שלנו לשמוע מוסיקה או לרקוד היא הרבה פעמים ביטוי של רגש או מצב נפשי שאנחנו שרויים בו או ניסיון להעצים רגש מסוים, אבל בתרבויות רבות, בעבר או בהווה, נהוג להתאים מוסיקה וריקוד לשעת היום, לעונה, למאורע מסוים או לחג. אפילו באירופה בעת קדומה יותר היו סולמות ומהלכים מוסיקליים שהיו נהוגים בשעת מלחמה, באביב או בחגיגות. כך לאורך ההיסטוריה יכלו המוסיקה והתנועה להתפתח זו לצד זו. דוגמאות יפות לכך הן סיבובי התפילה הסופיים בטורקיה, שממחישים מצב של טרנס והתמקדות פנימית, ריקודי ההאקה של המאורים בניו זילנד, שמלווים בשירה ונועדו לזרוע פחד באויב ולהלהיט את הלוחמים העומדים לצאת לקרב, וריקוד המבנדה בזימבבואה, ריקוד אנרגטי ומיני מאוד שנועד להגביר את הפוריות.
האם אפשר היה לרקוד כל אחד מהריקודים האלה לרקע ‘גנז אנ’ד רוזס’ או ‘ימן בלוז’? קרוב לוודאי שלא. כשצופים בהם, ניכר שהמוסיקה והריקוד לא צמחו בנפרד, אלא שהם גדלו יחד והפכו לייצוגים כמעט מושלמים אחד של השני. הם גילום מדויק של הלך הרוח המקומי, של הסיטואציה ושל הרגשות המציפים אותנו, והם הוכחה לדיוק שבו המוסיקה והתנועה יכולות לבטא זו את זו ולקשר ההדוק והיסודי ביניהן.
נדמה שהקשר בין מוסיקה לתנועה אינטואיטיבי ומובן מאליו עבורנו, עוד מימיה הראשונים של התרבות האנושית. המוסיקה והתנועה שזורות זו בזו במנהגים שלנו, ברגשות שלנו ואפילו בשפה היומיומית שלנו. אנחנו אומרים שמוסיקה יכולה להיות קופצנית, כבדה ומהירה. הסמנטיקה הזו מגלה לנו דבר מעניין, שכדי לתפוש אלמנטים במוסיקה אנחנו פונים באופן טבעי לדימויים מהעולם הפיזי, בין שאנחנו מתארים בעזרתם את האופן שבו המוסיקה מניעה את הגוף ובין שהצליל עצמו מתואר באמצעים ציוריים. בעברית אנו מכנים חלקים ביצירות מוסיקליות מסוימות "פרקים", אך המונח באנגלית ובאיטלקית מקביל למילה "תנועה" (Movement). המקור ההיסטורי לכך הוא שכל פרק היה מבוצע במפעם (Tempo) שונה והוא יכול היה להיחשב לתנועה מהירה, איטית ועוד, אך בעיניי זה קשור גם לעובדה שכל פרק מניע אותנו רגשית למקומות שונים במרחב ובזמן. כל חלק ביצירה יכול לקחת אותנו לילדות, לבית שגדלנו או לפסגות קרירות ולנופים פנטסטיים שראינו בטיול. מוסיקה נעה מעצמה וסוחפת אותנו כמו גל. היא מתפתחת, מתחזקת, מאבדת שיווי משקל, מתייצבת ומתקדמת כשאנחנו שבויים בקסמיה. קלישאה? אולי, אבל קלישאות לא נוצרות סתם, יש מאחוריהן אמת ארוכת שנים. והאמת היא שמוסיקה מזיזה אותנו ברוחנו. לא בכדי המפעמים הכי פופולאריים והכי "מניעים" הם מפעמים שדומים לכוחות פנימיים, כמו לדפיקות לב האדם.
לקשר שבין תנועה למוסיקה יש גם הוכחה אמפירית במאמר של חוקרים ממכללת דרטמות’ בניו המפשייר, שפורסם בכתב העת הרשמי של האקדמיה הלאומית למדעים של ארה”ב בשנת 2012. בניסוי שערכו הם בנו תוכנה שמסוגלת ליצור ביטוי מוסיקלי או תנועתי על בסיס קבוצת מאפיינים פשוטה (כמו קצב, חדות וכיוון). הם נתנו לקבוצות שונות להשתמש בתוכנה כדי לבטא רשימת רגשות שנקבעו מראש (כעס, שמחה, שלווה, עצב ופחד). הרעיון היה לבדוק את ההתאמה בין האופן שבו אנשים מייצגים רגש מסוים בתנועה לבין האופן שבו הם מייצגים אותו בצליל. למחקר נבחרו אנשים משתי תרבויות שונות מאוד – 50 סטודנטים אמריקאים ו-50 בני כפר קמבודי נידח – כדי לבחון אם ההתאמה חוצה קווים תרבותיים וחברתיים. כל קבוצה חולקה לשתיים, חצי אחד נבחן בייצוג מוסיקלי והשני בייצוג תנועתי. תוצאות המחקר הראו התאמה גבוהה לא רק באופן שבו אנשים מייצגים רגשות במוסיקה ובתנועה, אלא גם בין שתי הקבוצות, הקמבודית והאמריקאית. כביכול התוצאות צפויות, אך האם באמת? אם נחשוב על העובדה שמדובר באנשים מתרבויות שונות לחלוטין, שמנסים להביע רגשות באמצעות חמישה מאפיינים יבשים בשתי מדיות שונות מאוד, זה בעצם גילוי די מדהים ולא ברור מאליו.
כמעט לכל תרבות יש מנהגים מסורתיים משלה וגם מנהגים מוסיקליים. נוסף על הערך הסנטימנטלי שלהם ועל תפקידם בעיצוב הזהות הלאומית והאישית של בני אותו העם, הם סוג של ניסוי ארוך טווח, שכן הם צומחים ומתעצבים לאורך מאות רבות של שנים. לכן, גם את מערכת היחסים של המוסיקה והתנועה אפשר לבחון בראי מסורות עתיקות ולהבין בעוד דרך את הקשר ההדוק ביניהן.
