הקשר העמוק בין התמונה הוויזואלית של התווים לבין התחושה שאנו מקבלים בהאזנה הוא עובדה אמתית ואמפירית. בימי הביניים, לדוגמה, נהגו לחבר בין התמונה של התווים לנושא היצירה, שירי אהבה סודרו בצורת לב ויצירות שנועדו להוראה לעתים חוברו בתוך צורת כף יד.

 

בני אדם מגיבים היטב לתחושות של סימטריה ברמה הרגשית וברמה הפסיכולוגית, התגובה הזאת טבועה בדי-אן-אי שלנו. היינו מצפים בהתאם שגם האוזן האנושית תעדיף יצירות שיש בהן מעט תנועה מלודית (מנגינה), מכיוון שהמלודיה נוטה לא-סימטריה, ויותר הרמוניה (שהיא תנועה סימטרית בין 2 קולות ומעלה). עם זאת ההפך הוא הנכון – ככל שהסימטריה בולטת יותר בהיבט הוויזואלי של היצירה, כך היא תהיה פחות קליטה מלודית. כמו כן קל יותר להאזין למהלך מלודי אם הכתיבה היא א-סימטרית. מכאן נשאלת השאלה מדוע בכלל היבטי הטבע אנו נמשכים לסימטריה ובמוסיקה אנו נרתעים ממנה? זוהי עוד תעלומה אנושית.

​

המוסיקה, בדומה לכלל סוגי האמנות והיצירה, מתפתחת בכל עת ואי אפשר לחזות את עתידה. אילו אפשר היה, וודאי היה זה מסמן את סופן הקרב של האמנויות. בתוך כך, נדמה שלא ששים להסיק מסקנות חותכות באשר לסימטריה במוסיקה, מפני שמסקנות כאלה עשויות להגביל את משמעות היצירה. לנו נותר רק להגביר את המוסיקה וליהנות ממנה.

לפני שהמוסיקה הופכת לחוויה שמיעתית, לדבר שאפשר להאזין לו, היא רעיון או תכנית בראשו של היוצר המלחין. החוויה שאנו חווים בעת האזנה ליצירה מבוססת על התיווי, הציורים המוחשיים של המוסיקה ושל תנועתה, ההיבט הוויזואלי של היצירה. המוסיקה מתקיימת רק בזכות החיבור בין התווים לכלי הנגינה – הצורך של האחד בשני הוא הדדי, והקשר ביניהם סימטרי.

​

המדע עוסק בסוגי סימטריה מגוונים, העיקריים שבהם: סימטריה בילטראלית (השתקפות), סימטריה מרחבית, סימטריה של תנועה וסימטריה של צבעים. במוסיקה, כלל הסוגים באים לידי ביטוי. בשל ריבוי התופעות בעולם המוסיקה, אין אנו יכולים להגביל את עצמנו לתפיסה הפשטנית שלפיה סימטריה היא 'חלוקה פרופורציונלית ומאוזנת של חלקים'. אדרבה, תנועות האמנות של 70 השנים האחרונות בחנו את גבולות חוקי האסתטיקה המיושנים, כך שאנחנו כבר לא יכולים לומר שיופיה של יצירה תלוי בסימטריה שלה.

​

לעתים קרובות מה שדוחף לחדשנות מוסיקלית הוא דווקא ההתנגדות לסימטריה. הסדר הסימטרי, שנוצר מחשיבה רציונאלית על הרכבת יצירה, נדרש לעבור תפנית, מה שמוביל לשינוי ומכאן לא-סימטריה ראשונה. כל התפתחות חדשה גוררת תפנית, שינוי וא- סימטריה חדשה ואלו מובילים לסדר סימטרי חדש בסוף היצירה.

​

דוגמה נפלאה לכך מן המקורות המוסיקליים היא הפוּגות של יוהאן סבסטיאן באך. פוגה היא טכניקת הלחנה לכמה קולות שהנושא הראשי שמוצג בה חוזר במהלך היצירה שוב ושוב כשהוא "עובר" בין הקולות השונים. בדרך כלל חלים בו שינויים מלודיים וריתמיים כדי שיתאים לקולות או לסולמות האחרים. החזרה על הנושא היא הבסיס הסימטרי של הטכניקה הזו, ועם זאת בכל חזרה חל שינוי קל (ריתמי או מלודי). באך הרכיב את הפוגה – המציא אותה, חזר עליה, שבר את הלחן וסידר אותו שוב. הוא שזר חלקים א-סימטריים רבים כל כך שהפוגה הופכת, לאורך היצירה, לסימטריה חדשה. בהיבט הוויזואלי, בתיווי של יצירותיו נגלים קווים סימטריים ומחזוריים שמרתק לבחון ולחקור אפילו מבלי להאזין להם.