מדור קולנוע
דיוויד לינץ׳ הוא במאי שנוי במחלוקת. כבר שלושים שנה הוא אחד מהבמאים הבולטים והמשפיעים ביותר בעולם, אך הוא נותר דמות שמפלגת קהלים. קשה ואפילו מפחיד לנסות לנתח את סרטיו של לינץ'.
הוא יוצר סרטים ביזאריים, בעלי נרטיב שבור ומבלבל במכוון ולרוב הצופים בהם מרגישים כמו בחלום מוזר או יותר נכון, בסיוט. לינץ' אמנם יוצר עולמות מעוותים ומלאי אימה שמערבים קיטש ואלימות, אך סרטיו הטובים מושכים את הצופים פנימה וגורמים להם להתמסר לחוויה הלא פשוטה שהוא מציע.
למרות השוני בין סרטיו נדמה שכולם צומחים מאותו עולם. העולם הזה מתחיל ונגמר בתודעה, או יותר נכון, בתת מודע של לינץ' עצמו. הוא אמנם הושפע מבמאים אחרים, כמו היצ'קוק ובוניואל, אבל יש תחושה שסרטיו נוצרים מתוך מקום אישי מאוד ומקורי לחלוטין.
בעיני מבקרים רבים סרטיו נחשבים לגרוטסקיים. כאשר מתבוננים בדימויים גרוטסקיים בקולנוע או באמנות רואים שלרוב הם מעבירים ביקורת. חנוך לוין עשה זאת בצורה יוצאת דופן. הוא לקח אלמנטים מהמציאות הישראלית והקצין אותם, ניפח אותם עד לכדי גיחוך, ואז ניפח אותם עוד יותר, והגיחוך הפך לאימה. לעומת זאת אצל לינץ' אין ביקורת כלל. הגרוטסקה אצלו היא פנימית, היא נובעת מתוך הנפש של דמויות, מתוך פחדיהן העמוקים ביותר. המצלמה של לינץ' לא מבקרת את ההתנהגות של הדמויות בסרטיו, אלא מאפשרת לנו להתבונן בהן. הצופים בסרטיו של לינץ' מציצים אל עולם מוזר, קצת כמו ג'פרי בסרטו "קטיפה כחולה", שמציץ מבעד לחריצי הארון כאשר פרנק מתעלל בדורות'י.
נדמה שככל שעובר הזמן לינץ' שוקע יותר ויותר לתוך עולמו הפרטי. אם בתחילת הקריירה שלו היה לסרטיו רובד עלילתי כלשהו שאפשר היה לעקוב אחריו, הרי שסרטיו האחרונים התנתקו לחלוטין מהנרטיב המוכר לנו מהקולנוע המסחרי. ואין זה דבר רע בהכרח.
בעיניי, "מלהולנד דרייב" הוא אחד מסרטיו הטובים ביותר שלו. אפשר למצוא בסרט הזה כמה מהרגעים הגדולים ביותר של הקולנוע של לינץ'. לדוגמה, הסצנה השנייה בסרט היא סצנה לינצ'ית קלאסית: הגיבור יושב במסעדה ומתאר לחברו סיוט שבו שניהם יושבים במסעדה הזו. בחלום שלו, אדם מעוות גורם להם לפחד לחייהם. כאשר הגיבור יוצא עם חברו מהמסעדה והם הולכים לסמטה שמאחוריה, אותו אדם מעוות מגיח מאחורי הקיר ומבהיל אותם. הגיבור מתעלף ומתמוטט. וזהו, לא רואים עוד את הדמויות האלה בסרט. הסצנה הזאת מקפלת בתוכה את כל הדברים הטובים שיש לקולנוע של לינץ' להציע.
זה עולם מוזר, לא? על הקולנוע של דיוויד לינץ׳
הוא מציג לפנינו עולם שדומה לעולם שלנו, אך מרגיש שונה. לאורך הסצנה אנחנו חשים שייתכן שהגיבור עדיין שרוי בתוך חלום. המצלמה מרחפת מעט, יש אווירה משונה מאוד, מאיימת. נדמה כאילו בכל רגע משהו עלול לקרות. ואז בסוף הסצנה, העולם הזה קורס ולא ברור לנו מה ראינו ואם זה חלום או מציאות. אבל זה לא משנה מפני שמה שחשוב, מה שעובד בסצנה כל כך טוב, זה שהטשטוש הזה בין חלום למציאות מחלחל אל הצופים. זה כוחו של הקולנוע של לינץ' – הוא לא מבקש מהצופים להרהר עליו, הוא מבקש מהם לחוות אותו.
להשאיר את הניסיון לתת פרשנות לדברים מחוץ לאולם הקולנוע ופשוט להתמסר למה שקורה על המסך. מישהו אמר לי פעם שהוא שונא את "מלהולנד דרייב". כששאלתי אותו למה הוא אמר לי שהוא ראה אותו שש פעמים ועדיין לא הבין כלום. אבל זאת בדיוק הנקודה. איזה עוד יוצר גורם לאנשים לשוב ולצפות בסרטיו אף שהם לא מצליחים לפענחם? אנשים חוזרים אל סרטיו בגלל הכנות שיש במוזרות של לינץ'. בתוך כל הביזאריות שהוא מציג אנחנו יכולים לזהות את עצמנו, כמו שפרנק אומר לג'פרי ב"קטיפה כחולה": "אתה בדיוק כמוני".
מה שלינץ' מצליח לעשות בסרטיו הטובים הוא דבר חריג מאוד בקולנוע האמריקאי בפרט ובקולנוע בכלל. הוא מצליח ליצור סרטים סוריאליסטיים, לא מתקשרים באופן מתסכל, חידות ללא פתרון. בקיצור, הוא עושה קולנוע לא מסחרי בעליל, ועם זאת הוא אחד היוצרים המוערכים והמוכרים ביותר בעולם הקולנוע.
בעשור האחרון הוא יוצר בקצב איטי מהרגיל, אך אנחנו כבר יודעים שהעונה השלישית של סדרתו "טווין פיקס" (סדרת דרמה מסתורית) בדרך. יהיה מעניין לראות איך הסדרה פורצת הדרך הזאת, שיצאה לראשונה ב-1990, תשתלב בתור הזהב הנוכחי של הטלוויזיה האמריקאית.
מאת: ניר גילעת
טריילר לסרט ״מלהולנד דרייב״