האסוציאציה הראשונית שעולה כשחושבים על פוסט-טראומה בקולנוע היא סרטי צבא. הסרט הישראלי 'ואלס עם באשיר' הוא אולי הדוגמה המובהקת ביותר לכך. באחת הסצנות המרכזיות בסרט הפסיכולוג של ארי פולמן (הדמות הראשית ובמאי הסרט) מספר לו על ניסוי שעוסק בזיכרון ולפי מסקנותיו זיכרון הוא דבר שברירי ולא אמין. לכן, מאחר שעלילת הסרט מבוססת על זיכרונותיו של ארי, כל מה שנאמר בסרט בעצם מוטל בספק. זהו סרט שעוסק לא רק בפוסט-טראומה אלא גם מערער על היכולת של הקולנוע לגעת בנושא.

​

עם זאת פוסט-טראומה היא נושא נפוץ בקולנוע בכלל ולא רק בסרטי צבא. רק לאחרונה יצא הסרט 'באטמן נגד סופרמן' שהוא הסרט השלישי, לדעתי, שבו סצנת הרצח של הוריו של ברוס ווין היא בסיס לדמותו של

באטמן. במובן מסוים זו הטראומה המעובדת ביותר בקולנוע האמריקאי בעשרים וחמש השנים האחרונות. הרעיון של טראומה והרצון להשתחרר ממנה הוא אחד מכלי התסריטאות המקובלים ביותר בדרמות או במותחנים פסיכולוגיים. אחת הדוגמאות המעניינות בנושא היא 'ממנטו', סרטו של כריסטופר נולאן. 'ממנטו' מספר על אדם שזיכרונו לטווח קצר נפגע בעקבות טראומה ובכל סצנה הוא והצופים מנסים להבין מחדש איפה הוא נמצא. המצב הזה שם את הצופים בתוך תודעתו המפורקת של אדם שכל רגע נתון בחייו הוא ניסיון להבין את הטראומה שהוא עבר ולהתמודד עמה.

​

מעניין לחשוב על פוסט טראומה בקולנוע במבט היסטורי. בשנות השישים ארצות הברית הייתה שקועה עמוק בבוץ של מלחמת וייטנאם. הקולנוע האמריקאי עסק רבות במלחמה הזו, מסרטים כמו 'אפוקליפסה עכשיו' ו'צייד הצבאים' ועד לסרטים כמו 'נהג מונית', שמלחמת וייטנאם מהדהדת ברקע שלו, אך הסרטים האלה יצאו רק מאמצע שנות השבעים או השמונים. לפני כן האולפנים לא ידעו איך להגיב על המלחמה הקשה וחששו לגעת בסוגיה המורכבת הזאת. פרנסיס פורד קופולה (הבמאי של סרטי 'הסנדק') רצה לביים את 'אפוקליפסה עכשיו' כבר בסוף שנות השישים אבל לא היה אולפן שהסכים לממן את הפרויקט.

​

למרות הרצון להתחמק מאזכורי המלחמה, האלימות חלחלה אל המסכים בדרך עקיפה. מאמצע שנות השישים החלו לצאת סרטי אימה קיצוניים באלימות הגרפית שלהם. הם נעשו בצורה כמעט עצמאית בתקציבים קטנים ונחשבו לסרטי שוליים. כמה מיוצרי האימה הבולטים והחשובים ביותר בקולנוע האמריקאי החלו ליצור באותם שנים. דרך הסרטים האלה ביטאו הבמאים את האלימות והזוועות שנראו ממסך הטלוויזיה של הציבור האמריקאי.