מדור קולנוע
המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש כשחשבתי על המילה מעטפת הייתה סצנה מתוך 'דבר אליה', סרטו המפורסם של פדרו אלמודובר משנת 2002. הסצנה היא למעשה סרט בתוך הסרט. בניגנו, אחת הדמויות הראשיות, מספר לאליסה, אהובתו המורדמת, על סרט שהוא ראה בקולנוע. זהו סרט קצר, אילם ובשחור לבן, המספר על מדען ששותה שיקוי הגורם לו להתכווץ. בסוף הסרט הקצר, כשהוא כבר כמעט בלתי נראה, הוא מדלג על גופה העירום של אהובתו ולבסוף נכנס לתוך גופה דרך איבר מינה ונעלם בתוכה, כנראה לנצח. המעטפת במקרה הזה היא הגוף, וגיבור הסרט רוצה להיות מעבר לגוף, הוא רוצה להגיע אל הנפש.
התאהבות היא נושא נפוץ בעולם הקולנועי של אלמודובר והיא דבר גדול מהחיים בסרטיו. הדמויות לא רק אוהבות – הן ממש רוצות להתאחד, להפוך לאחד. הסרט 'דבר אליה' מספר על שני גברים שהנשים שהם מאוהבים בהן עברו תאונה ושתיהן נמצאות בקומה. הגוף שלהן נוכח אך הנפש שלהן כלואה בפנים. הגבר הראשון הוא מרקו, גבר רגיש ועדין שמאוהב בלידיה, לוחמת שוורים שנכנסה לקומה בגלל שור שחבט בה בזירה. הגבר השני הוא בניגנו, גבר מופנם ומוזר שמטפל באמו. לאחר שהיא נפטרת הוא מתאהב באליסיה, רקדנית מחול שהוא צופה בה מתאמנת בחלון שמול ביתו. הוא עוקב אחריה עד התאונה ומחליט להתמסר לטיפול בה כאח בבית החולים.
בניגנו מדבר אל אליסיה. הוא מתקשר אתה ולמעשה מקיים אתה סוג של זוגיות מעוותת. היא כמובן אינה עונה אך הטיפול בה גורם לו להיקשר אליה יותר ויותר.
הקשר הזה היה נראה מחריד ומטריד לולא אלמודובר עיצב את דמותו של בניגנו כסוג של ילד בעולם של מבוגרים. בניגנו מתעלם מהאופן שבו אחרים רואים את הקשר שלהם, הוא אוהב את אליסיה אהבה אמתית וכנה. מרקו רואה שבניגנו מדבר אל אליסה וחושב שהוא משוגע, אך תפיסת העולם הנאיבית והתמימה של בניגנו מחלחלת אל מרקו ועוזרת לו להתמודד עם כאבו. הוא מציע למרקו לדבר אל לידיה, אף שהיא לא תענה. במובן מסוים הסרט עוסק בדיוק בכך, בדיבור. או יותר נכון – בחוסר יכולת לדבר, בחוסר היכולת של אנשים לבטא את מי שהם. בניגנו לא באמת מכיר את אליסה, הוא מאוהב במה שהוא חושב שהיא, אך בפועל, כמו בסרט הקצר, היא רק ייצוג, מעטפת, גוף חסר תנועה.
זהו סרטו המעודן והעדין ביותר של אלמודובר. סרטיו המוקדמים היו ידועים במיניות הבוטה שבהם ובסגנון המלודרמטי והאקסטרווגנטי ששלט בהם. אך הסרט הזה הוא אחר. אמנם גם בו יש די עלילות לכמה אופרות סבון, אך הסרט מבוים בשקט, בקצב מדוד, בטון אחר. בסרט הזה אין איחוד בין גוף לנפש. להפך, נדמה שזה סרט על אנשים שתקועים בתוך גופם.
ככל שהסרט מתקדם הצופה מבין שהאובססיה של בניגנו גדלה ולקראת סופו אנו מגלים שבניגנו אנס את אליסיה ושהיא בהיריון. לפני שהוא נכנס לכלא הוא מספר למרקו שהוא רוצה להתחתן עם אליסיה. "למה שלא אתחתן אתה?!" הוא שואל את מרקו ההמום. "אנחנו מסתדרים הרבה יותר טוב מהרבה זוגות נשואים!".
העור שבו אני חי על הסרט "דבר אליה" של אלמודובר
הסרט הזה הוא יצירה מורכבת שמשחקת בצופה וברגשותיו.
בסוף הסרט בניגנו, הדמות העדינה והאוהבת, הוא אנס שמתאבד בכלא. אפשר לראות בדמותו ערבוב של דמויות חולניות מסרטיו של היצ'קוק (האם מ'פסיכו' והמציצנות מ'חלון אחורי' בשילוב אובססיית השליטה מ'ורטיגו'). דמותו גררה הרבה ביקורת וכמה מבקרים אף טענו שהסרט מצדיק את האונס שקורה בו בגלל האמפתיה שדמותו של בניגנו מעוררת. אך לטעמי זו קריאה פשטנית. קודם כול, אפשר לקרוא את הסרט בצורה ההפוכה ולראות בו סרט המציג מטאפורה מעוותת למערכות יחסים בין נשים לגברים. הגברים הם השולטים בעוד הנשים אינן יכולות לעשות דבר ואינן שולטות בגורלן, הגברים משתמשים בנשים ומשליכים עליהן את הרצונות והמאוויים שלהם. אך בעיניי גם זאת פרשנות דידקטית ולא מורכבת כמו הסרט עצמו.
לדעתי הסרט אינו נמנע משיפוט אלא נוסף על כך מאפשר לצופה לחוות ולהרגיש את הדמויות. גדולתו היא במורכבותו. במקרה של בניגנו המורכבות נעוצה בעובדה
שאנחנו עוברים אתו את שלבי האובססיה שבהתחלה נראית כהתמסרות אלטרואיסטית. אלמודובר גם מצלם את גופה של אליסיה בפירוט ומדגיש את יופייה כדי להקשות על הצופה, לערער אותו ולשים אותו בתודעתו של בניגנו. הוא עושה זאת כדי לתאר את הצדדים החולניים שיכולים להיות לאהבה, המקומות שבהם האהבה הגדולה והחזקה שכה נפוצה בסרטיו הופכת לדבר שפוגע והורס.
גם אנחנו, הצופים, נוטים להתאהב במהירות בדמויות. זה מרכיב מהותי במנגנון הקולנועי. אך אלמודובר מבקש מאתנו להביט במנגנון עצמו, באופן שבו גם הצופים מרותקים למעטפת, לגוף ולא לנפש.