מדור קולנוע
וויפלאש הוא סרט שעוסק בפוקוס, ביכולת להיות מרוכז ולדייק בכל פעם – לפגוע בתוף בדיוק בנקודה הנכונה, בזמן הנכון. הסרט מספר על אנדרו (מיילס טלר), סטודנט למוסיקה שמתקבל לתזמורת ג'אז יוקרתית בניו יורק. מנצח התזמורת, טרנס פלטשר, הוא דמות מפחידה ומרתקת במשחקו של ג'יי קיי סימונס (שזכה באוסקר על תפקידו בסרט זה). לצד הנוכחות המאיימת שלו סימונס מצליח ליצוק לדמות נימה מלנכולית שכן פלטשר הוא מורה סמכותי ואגרסיבי אך גם בודד מאוד. הסרט עוסק במערכת היחסים הבעייתית שמתפתחת בין השניים – אנדרו מנסה להרשים את פלטשר ולהפוך למתופף הראשי של התזמורת בעוד פלטשר מתעלל בו נפשית ופיזית לאורך כל הסרט.
וויפלאש הוא דו-קרב בין מורה לתלמיד. כל אחד מהם מנסה לנצח את השני בדרכו והמאבק בא לידי ביטוי בבחירות האמנותיות בסגנון הצילום והבימוי. קצב העריכה תואם את קצב המוזיקה. סצנות רבות מציגות את החזרות להופעה, בחדר אחד קטן ודחוס, אך למרות המינימליזם של הסיטואציה דמיאן שאזל, במאי הסרט, מצליח ליצור מתח רב בהתמקדותו בפרטים הקטנים ביותר של הנגינה – הנשימה שהנגנים לוקחים רגע לפני תחילת החזרה, זיעה שמטפטפת על המצלתיים, החלפה מהירה של דפי תווים. כל הקטעים הללו ערוכים במהירות ומתחברים לקצב הנגינה שמתגבר במקביל לעריכה. באחד מרגעי השיא של הסרט המצלמה מתמקדת במקל התיפוף של אנדרו על המצלתיים. כמעט כל מה שנמצא בפריים אינו בפוקוס למעט אזור קטן על המצלתיים שאנדרו פוגע בו פעם אחר פעם. זה רגע שמזקק את המהות של הסרט. אנדרו חייב לדייק, להיות מושלם. אם הוא מפספס המקל שלו יצא מפוקוס, כלומר, יאבד את הקצב.
"אין שתי מילים יותר מזיקות בשפה האנגלית מאשר עבודה טובה" אומר פלטשר לאנדרו ברגע נדיר של כנות. התפיסה החינוכית של פלטשר היא קיצונית. הוא מאמין שעליו למתוח את תלמידיו מעבר לגבול המותר והסביר כדי שהם יהפכו לאמנים מצוינים, עילויים, יחידים בדורם. הוא מתעמר בהם, צורח עליהם, משפיל אותם ובשלב מסוים אף סוטר לאנדרו ומשליך עליו כיסא. ההסבר שלו לכך משכנע את אנדרו. אנדרו מחליט להפוך את הנגינה לכל חייו, הוא אפילו נפרד מחברה שלו כי הוא חושש שהקשר ביניהם עלול למנוע ממנו להתאמן מספיק. ככל שהסרט מתקדם חייו של אנדרו מתפוררים ולקראת סוף הסרט הוא מוצא את עצמו מחוץ לתזמורת (וכך גם ופלטשר). למרות העבר שלהם (וגם בגללו, כמובן) פלטשר מזמין את אנדרו לנגן בתזמורת החדשה שלו. כך אנו מגיעים לסצנת הסיום שבה שניהם מתעמתים על הבמה, אך במקום עימות פיזי או מילולי הם מתעמתים מוסיקלית. בסצנה ארוכה ונהדרת הם מבצעים יחד קטע מוסיקלי שבו כל אחד מהם דוחף את השני עד קצה גבול היכולת. אנדרו מגיע למקום שאליו פלטשר שאף להגיע והופך למוסיקאי גדול.
על מיקוד והצלחה בסרט וויפלאש
יש דרכים רבות לנתח את הסיום האמביוולנטי של הסרט. כשיצאתי ממנו חשבתי שאנדרו הוא בן אדם שבור בסיומו, שכל חייו נהרסו והשתנו. בדמיון שלי סביר יותר שאנדרו יתאבד שנתיים אחרי אירועי הסרט מאשר שיהיה נגן מפורסם (במהלך הסרט אנחנו שומעים על תלמיד מצוין של פלטשר שהתאבד לאחר שסיים ללמוד אתו). לפי הפרשנות שלי וויפלאש הוא יצירה ביקורתית שעוסקת באובססיה משותפת ובאופן שבו היא מחריבה את החיים של כל מי שמעורב בה. הקרשנדו המוסיקלי שלהם היה בעיניי רגע שמתאר את השיא של החיבור החולני ביניהם. לעומת תחושותיי, חברה שראתה את הסרט איתי חוותה אותו אחרת לחלוטין. היא חשבה שהסרט מצדיק את תפיסת ההוראה של פלטשר, מאחר שהוא דחף את אנדרו לקצה והוציא ממנו את הטוב ביותר. סצנת הסיום מוכיחה שכל ההתעללות הזו הייתה מוצדקת.
מבחינתה זה סרט שעוסק בחינוך למצוינות. בצפייה שנייה חשבתי שאפשר גם לבחון את הסרט בצורה אחרת ולטעון שהוא עוסק בשני אמנים, שהתחרות היצירתית ביניהם הופכת את שניהם לאמנים טובים יותר. בעיניי סצנת הסיום מעניקה לסרט עוצמה רבה. ברוב המקרים אני לא אוהב שיוצרי קולנוע מסיימים את סרטיהם בצורה לא החלטית כי זה נראה לי כבריחה מההחלטה על מהות הסרט. עם זאת יש סרטים שהעמימות הרעיונית שבסופם מעצימה את הסרט וכופה על הצופה לחשוב עליו ולנתח את מה שראה. וויפלאש הוא סרט כזה, קטן ומרשים. הוא אמנם אינו חף מבעיות אך הוא מציג עולם קולנועי מרתק של אנשים שחיים את האמנות שלהם בצורה אבסולוטית, עולם שבו ההבדל בין הצלחה לכישלון תלוי ביכולת להיות מדויק, ביכולת להיות בפוקוס בכל רגע נתון.