top of page

מדור קולנוע

ריצ'רד לינקלייטר הוא אחד הבמאים הפוריים והמקוריים ביותר שצמחו באמריקה בשלושים השנים האחרונות. כמו טרנטינו וג'רמוש, הוא מזוהה עם הזרם העצמאי בקולנוע האמריקאי, שצמח בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים. עם זאת, הוא יצר בחייו גם כמה סרטים מסחריים.

הנושא הבולט ביותר ביצירתו של לינקלייטר הוא הזמן. השימוש בזמן הוא אחד הכלים הבסיסיים והמהותיים ביותר של אמנות הקולנוע. לא סתם קרא טרקובסקי, מגדולי במאי רוסיה בכל הזמנים, לספרו על הקולנוע "לפסל בזמן". כמעט כל סרט עוסק, בדרך זו או אחרת, בזמן ובמניפולציה הנעשית בו. במדיום הקולנועי השאיפה היא שהצופה לא יחוש בזמן העובר, ובכך ייסחף לתוך העלילה ויתמסר לקונפליקט המוצג לפניו על המסך.

הסרטים הבולטים ביותר בפילמוגרפיה של לינקלייטר חותרים תחת התפיסה המקובלת הזאת. סרטו הראשון, "dazed and confused", מלווה כמה נערים ביום האחרון של בית הספר התיכון – כביכול רעיון בנאלי ומוכר.

אך לינקלייטר מציע לצופיו גישה אחרת: סרט נטול עלילה, ללא התפתחות מובהקת וללא שיא. למעשה זוהי אסופה של סצנות המציגות את היחסים בין הנערים ואת הבלבול הגדול שהם חווים. כבר בסרטו הראשון לינקלייטר בוחר להתמקד באינטימיות בין הדמויות לצופים. לינקלייטר משחק בממד הזמן באופן המותח את השהות ברגעים מסוימים, ובאחרים יוצר אשליה של קיצור הזמן ה״לינארי״, ולכן אין עלילה במובן המוכר והנרטיבי כפי שאנו רגילים לפגוש במדיום הקולנועי, והצופה עשוי לחוש כי הוא פשוט מבלה ערב עם הדמויות. טרנטינו אמר בראיון שזה סרט שהוא אוהב לחזור ולצפות בו כי הוא מרגיש שהוא חוזר לבלות עם חברים.

בשנות התשעים פרץ לינקלייטר לתודעה הציבורית והיה לבמאי בולט בקולנוע האמריקאי. הוא יצר סרטים רבים, אך הוא מוכר בעיקר בזכות שלושת חלקי הטרילוגיה הקולנועית "לפני": לפני הזריחה, לפני השקיעה, ולפני חצות. הטרילוגיה מגוללת את סיפור היכרותם של ג'סי האמריקאי

וסלין הצרפתייה. בסרט הראשון מוצג מפגש רומנטי בין הדמויות בעיר זרה. גם בסרט זה אין עלילה נרטיבית, אלא שיטוט בעולמן של שתי הדמויות, במערכת היחסים שלהן, בהתאהבות שלהן ובחוויה המשותפת שהן עוברות. הסרט השני נעשה תשע שנים לאחר מכן (ואם בזמן עסקינן – גם

על הבחירה בהמתנה ארוכה בין הסרטים אפשר לתת את הדעת). אנו שבים אל הדמויות האלה בשלב אחר של חייהן, וכמו בסרט הראשון אנו מלווים אותן לאורך יממה אחת של דיאלוג אחד רצוף. בסרט השלישי והאחרון, תשע שנים נוספות אחרי הסרט השני, מציג לינקלייטר את הדמויות – הפעם כזוג נשוי שיוצא לחופשה. גם בחלק זה של הטרילוגיה התבנית העלילתית זהה.

הרגע שחולף – על הקולנוע של לינקלייטר

לינקלייטר יוצר סרטים על אודות מפגש אנושי. בריאיון עמו סיפר על חווייתו האישית בילדותו בעת צפייה בסרטים. הוא הרגיש שבחייו שלו אין פיצוצים או מרדפים מסעירים, אבל יש רגעים רבים בעלי משמעות. שלושת הסרטים האלה מתמקדים ברגעים נדירים כאלה, שבהם בשיחה עם אדם אחר נוצר חיבור, רגע של הבנה עמוקה. הטרילוגיה הזאת היא למעשה יצירה אחת מרתקת, שעוסקת כולה בהשפעת הזמן על חיינו. אנחנו צופים בדמויות – וגם בשחקנים – מתבגרים ומזדקנים. הסרט הראשון רומנטי ואופטימי, הסרט האחרון טעון ומורכב ועוסק בקשיים שבקיום זוגיות לאורך זמן. בטרילוגיה יש גם נופך תיעודי. לינקלייטר כתב אותה יחד עם השחקנים ג'ולי דלפי ואיתן הוק – משתף הפעולה הקבוע של לינקלייטר – והיא מתארת מה הרגישו היוצרים בשלבים שונים בחייהם בנוגע לאהבה ולזוגיות. כשצופים בטרילוגיה כולה אפשר לעקוב אחר השינוי, אחרי התפיסה המשתנה והמתפתחת של בני הזוג על החיים וזה על זה.

אי אפשר לדבר על לינקלייטר מבלי להתייחס ליצירתו הגדולה ביותר – ״התבגרות״ (2014) – סרט שהיה מיד עם צאתו לאחד הסרטים המדוברים והאהובים של השנים האחרונות.

הסרט נעשה בצורה יוצאת דופן – הוא צולם אחת לשנה במשך שתים עשרה שנים, לכמה ימים בכל פעם. הסרט עוקב אחר התבגרותו של מייסון מאז שהיה בן שש ועד יומו הראשון בקולג'. הסיכון בהחלטה לצלם את הסרט באופן הזה היה עצום, שכן אין שום ערובה שהילד בן השש שלוהק לתפקיד הראשי יסכים להמשיך בפרויקט במשך שתים עשרה שנים, והדבר נכון גם לגבי השחקנים הנוספים – פטרישה ארקט ואיתן הוק. ״התבגרות״ הוא לא רק סרט נהדר בפני עצמו, אלא גם סרט המסכם את הקריירה של לינקלייטר ואת המהלך שהוא מוביל כיוצר. בסרט הזה גישתו של לינקלייטר שאפתנית יותר ומורכבת יותר מבסרטיו הקודמים. הפעם הוא בחר ללכוד בעדשת המצלמה את כל תהליך ההתבגרות של הדמות הראשית. אנו כצופים מתבוננים וחווים פיסות מחייו של מייסון, והאותנטיות מתעצמת בזכות ההחלטה לצלם את התבגרותו של השחקן ללא ההפרדה מהדמות. כך נוצרת תמונה שלמה של חיים של המשפחה כולה. ככל שהסרט מתקדם אנחנו מתבגרים עם הדמויות, מעורבים יותר בחייהן ומתחברים לעולמן. בסוף הסרט חווה הצופה צער עמוק של פרידה. לינקלייטר מסיים את הסרט בשתי סצנות הסותרות ומשלימות זו את זו. באחת מייסון נפרד מאמו רגע לפני שהוא עוזב לקולג', והיא פורצת בבכי ואומרת שהיא מרגישה שכל החיים הם רק רצף של רגעים אבל היא חשבה "שיהיה יותר", שהיא תמצא בזה משמעות. בשנייה, שהיא סצנת הסיום של הסרט, מייסון יושב בראש הר עם מישהי שפגש באותו יום, ואומר שהוא מרגיש שאינו צריך למצות את הרגע, שהוא פשוט נהנה להניח לעצמו להיות בתוכו. שתי הסצנות האלה מסכמות היטב את תפיסת עולמו הקולנועית – והאישית – של לינקלייטר, עולם שבו הכול זמני.

מאת: ניר גילעת

bottom of page