לינקלייטר יוצר סרטים על אודות מפגש אנושי. בריאיון עמו סיפר על חווייתו האישית בילדותו בעת צפייה בסרטים. הוא הרגיש שבחייו שלו אין פיצוצים או מרדפים מסעירים, אבל יש רגעים רבים בעלי משמעות. שלושת הסרטים האלה מתמקדים ברגעים נדירים כאלה, שבהם בשיחה עם אדם אחר נוצר חיבור, רגע של הבנה עמוקה. הטרילוגיה הזאת היא למעשה יצירה אחת מרתקת, שעוסקת כולה בהשפעת הזמן על חיינו. אנחנו צופים בדמויות – וגם בשחקנים – מתבגרים ומזדקנים. הסרט הראשון רומנטי ואופטימי, הסרט האחרון טעון ומורכב ועוסק בקשיים שבקיום זוגיות לאורך זמן. בטרילוגיה יש גם נופך תיעודי. לינקלייטר כתב אותה יחד עם השחקנים ג'ולי דלפי ואיתן הוק – משתף הפעולה הקבוע של לינקלייטר – והיא מתארת מה הרגישו היוצרים בשלבים שונים בחייהם בנוגע לאהבה ולזוגיות. כשצופים בטרילוגיה כולה אפשר לעקוב אחר השינוי, אחרי התפיסה המשתנה והמתפתחת של בני הזוג על החיים וזה על זה.

​

אי אפשר לדבר על לינקלייטר מבלי להתייחס ליצירתו הגדולה ביותר – ״התבגרות״ (2014) – סרט שהיה מיד עם צאתו לאחד הסרטים המדוברים והאהובים של השנים האחרונות.

הסרט נעשה בצורה יוצאת דופן – הוא צולם אחת לשנה במשך שתים עשרה שנים, לכמה ימים בכל פעם. הסרט עוקב אחר התבגרותו של מייסון מאז שהיה בן שש ועד יומו הראשון בקולג'. הסיכון בהחלטה לצלם את הסרט באופן הזה היה עצום, שכן אין שום ערובה שהילד בן השש שלוהק לתפקיד הראשי יסכים להמשיך בפרויקט במשך שתים עשרה שנים, והדבר נכון גם לגבי השחקנים הנוספים – פטרישה ארקט ואיתן הוק. ״התבגרות״ הוא לא רק סרט נהדר בפני עצמו, אלא גם סרט המסכם את הקריירה של לינקלייטר ואת המהלך שהוא מוביל כיוצר. בסרט הזה גישתו של לינקלייטר שאפתנית יותר ומורכבת יותר מבסרטיו הקודמים. הפעם הוא בחר ללכוד בעדשת המצלמה את כל תהליך ההתבגרות של הדמות הראשית. אנו כצופים מתבוננים וחווים פיסות מחייו של מייסון, והאותנטיות מתעצמת בזכות ההחלטה לצלם את התבגרותו של השחקן ללא ההפרדה מהדמות. כך נוצרת תמונה שלמה של חיים של המשפחה כולה. ככל שהסרט מתקדם אנחנו מתבגרים עם הדמויות, מעורבים יותר בחייהן ומתחברים לעולמן. בסוף הסרט חווה הצופה צער עמוק של פרידה. לינקלייטר מסיים את הסרט בשתי סצנות הסותרות ומשלימות זו את זו. באחת מייסון נפרד מאמו רגע לפני שהוא עוזב לקולג', והיא פורצת בבכי ואומרת שהיא מרגישה שכל החיים הם רק רצף של רגעים אבל היא חשבה "שיהיה יותר", שהיא תמצא בזה משמעות. בשנייה, שהיא סצנת הסיום של הסרט, מייסון יושב בראש הר עם מישהי שפגש באותו יום, ואומר שהוא מרגיש שאינו צריך למצות את הרגע, שהוא פשוט נהנה להניח לעצמו להיות בתוכו. שתי הסצנות האלה מסכמות היטב את תפיסת עולמו הקולנועית – והאישית – של לינקלייטר, עולם שבו הכול זמני.