לפעמים מרגיש לי שאני חושבת יותר מדיי. נכון, זה לא משפט טוב לפתוח איתו דייט ראשון אבל זו אני. למה זה קורה? אולי בגלל שאני מנתחת בלי סוף סיטואציות בחיי, ואולי בגלל שהדמיון שלי אוהב לעבוד שעות נוספות. לא שזה בא לידי ביטוי בחשבון הבנק שלי, אבל אם תשאלו את בן זוגי הבדיחה הקבועה שלו היא שאני עושה סרטים, תרתי משמע. זה לא שאתם עומדים לשמוע סיפורים דמיוניים, אלה באמת החיים שלי, אבל עכשיו כשאתם כאן אני מעזה לתת דרור לאלוהי המקלדת ולהניח לאצבעות שלי להוליך אתכם אל מעמקיי.

לפני שנים לא רבות ישבתי על ספסל אפור, קריר ומחורר בתחנת הרכבת. בחור בערך בן גילי ניגש לכיווני והתיישב על הספסל המנוכר לצדי. הוא הציע לי לשחק משחק מהיר בזמן שאנחנו מחכים. "תסתכלי על האישה שעוברת מולנו עכשיו", הוא אמר, והיא חלפה על פנינו בצעדים מהירים ונמהרים. "מה ראית?" באותה השנייה חלפו בראשי אין ספור מחשבות על המשחק, על הבחור ועל האישה. דחיתי לרגע את הספקות והתמקדתי באתגר שניצב לפניי.

אני אוהבת אתגרים. פתחתי עיניי בחוזקה והתבוננתי בה. ניסיתי לקלוט כמה שיותר פרטים אבל משהו אחד משך את תשומת הלב שלי. העיניים שלה. הן היו טרודות ומרוכזות בצעדיה, מביטות בהם כמתוות את הדרך, אם תסיט אותן היא תמעד. עומס רב מוטל על כתפיה הצעירות. אימא שממהרת חזרה מהעבודה לקחת את הילדים, שהבוסית בדיוק נזפה בה על האיחורים החוזרים והלא מקובלים שלה. אישה נחשקת שחשוב לה המראה החיצוני ואת המחמאות היא מקבלת מהסביבה יותר מבעלה. שדווקא היום היא תכננה לבקש העלאה ולהספיק לאסוף את הבן הקטן בלי לקבל מבטים שיפוטיים מהגננת. נערה מרדנית שהחיים מנסים בכל דרך להכניס למסלול המקובע. שהחלום שלה הוא בכלל לחטוב עצים ולרוץ יחפה כדי להרגיש את הענפים נתקעים בכף רגלה. הבחור הסתכל עליי מבולבל. "עיניים?" הוא שאל. "אני הספקתי לקלוט את נעלי העקב האדומות ושקית הקרטון הלבנה. את המעיל עם הכתם בצד השמאלי, העגיל הירוק והאצבע העקומה עם הטבעת הגדולה מזהב". הפניתי מבט אל עבר האישה במהירות לאמת את דבריו. חלפו על פניי אנשים רבים בדרכם אל הרכבת ומצאתי את עצמי מתבוננת בהם כבאוטוסטרדה מהלכת של פרטים. 

שוב הציפו אותי המחשבות על המשחק, על הבחור, על האישה ועל שיחת הטלפון הקשה שניהלתי כמה דקות לפני שהתיישבתי מותשת על הספסל.