מראה מקום. פינה ירושלמית בפרשנות אישית
צילום: ענתיק רייזמן
צילמתי את התמונה לתרגיל הראשון שלי בלימודים, שיעורי בית מהמורה שלי לצילום, מיכל היימן. הסתובבתי בבניין החדש והמוזר הזה שנקרא האקדמיה בצלאל. כולם היו לבושים יפה, ממהרים ונראה היה שהם יודעים בדיוק מה הם עושים. קיוויתי שיספרו לי כי לא היה לי מושג ואיבדתי תחושה ברגליים מהקור.
מסביבי ראיתי קירות שמחכים שיתלו עליהם את העבודות והצילומים היפים ביותר, ובין כל הלובן הזה אפשר לשים לב שיש בבצלאל ויטרינות גדולות, חלונות ענקיים, הצופים על יופיו של העולם – ים המלח והבקעה, ביום של ראות טובה אפשר לראות עד ירדן, רכסים וגאיות ירקרקים בחורף וצהובים- מדבריים בקיץ. מאותם חלונות רואים גם את עיסאוויה.
וכמה יפה היא עיסאוויה. בתים-בתים, קווים-קווים, גיאומטרית, רנדומאלית, ארכיטקטונית ומרשימה במשטחי בתי הקוביות הזהים, כמו פאטרן עיצובי, כמו האדריכלות הלא מתאמצת הנפלאה ביותר בעולם.
הסתכלתי על עיסאוויה שוב ושוב, מתוך מגדל השן שאני נמצאת בו, והתבוננתי בה כאילו זו תערוכה שהוקמה בשבילנו, הסטודנטים, כדי להתרשם דרך הוויטרינות הגדולות.
אני מסתכלת על בתים של אנשים שנבנו ללא היתרי בניה, ללא תשתיות ובזוהמה, ורואה איך האוטובוסים שלהם מצ׳וקמקים לעומת שלנו, איך הגברים שלהם מנקים אצלנו בבצלאל וכמה תסיסה וכעס מסתירים גיבובי הבתים האלה, שלפני רגע נראו לי כל כך יפים.
