מראה מקום. פינה ירושלמית בפרשנות אישית
צילום: נועם פופר
רגע המעבר בשער האבן המעוטר, בכניסה למתחם הכנסייה האתיופית, הוא כמו מעבר לממד זמן אחר, מלב העיר הרועשת לכפר מרוחק, לא מכאן. נזירים אתיופים לבושים בגלימות לבנות עמדו ודיברו בנועם תחת אחד העצים הפזורים סביב הכנסייה העגולה. בשביל להיכנס לכנסייה יש לחלוץ נעליים כך שכפות הרגליים היחפות הולכות על הרצפה המרופדת בשטיחים רכים. מעליהם תקרה תכולה ומאוירת. בתוך הכנסייה ישב איש דת אתיופי על כיסא עץ וקרא בספר ישן. זקנו היה לבן וארוך והוא לבש בדים צבעוניים שנשפכו עד לרצפה.
האנשים שנכנסו מדי פעם לכנסייה נראו נרגשים לפגוש אותו, היו שבירכו אותו לשלום ונשקו לו והיו שהתיישבו לידו ודיברו אתו, אולי התוודו בפניו. איש הדת נראה מקשיב בריכוז רב ומהרהר בדבריהם. בסוף ניגשה אליו אישה אתיופית צעירה שחבשה כיסוי ראש לבן. היא הייתה לבדה, התיישבה על בירכיה, דיברה דבריה ובכתה.
