נפגשתי עם המוסיקאי ד״ר סטיבן הורנשטיין, מבצע ויוצר מוערך, בסטודיו שלו בביתו כדי לדבר על תפיסתו את עולם המוסיקה ועל השימוש בגרוטסק ביצירותיו
בסטודיו של האמן
גרוטסק זה דבר שקשה לחוות. איך אתה מאפשר לקהל לחוות חוויה חיובית?
זה כמו לקחת בן אדם ליער בלילה, בחושך. זו חוויה מפחידה. אז אתה נותן לו קצה חוט, ועם זה אתה מעביר אותו את המסע לאט ובביטחון. באותו אופן המאזין יכול לקבל מהמלחין עזרה בחוויה המוסיקלית. אני יוצר תהליך שלא יוצר הלם, בעזרת לחן או משהו מורכב יותר שנותן הרגשה של מסע. אם הקהל נכנס לזה, הוא ילך אתך, כי זה מסע פנטסטי. פנטזיה.
אתה מרגיש אחריות כלפי הקהל במוסיקה שלך?
האמת שזה כבר ברור לי מאליו. האחריות האמתית היא קודם כול לבנות יצירה שיש בה נוכחות, אמת וכנות. אני מאמין שאם תיצור עם יושרה פנימית, יהיה ליצירה חיים משלה.
צריך לנסות להגיע לקול האישי ולהשתמש ממש בארכיטקטורה כדי שהיצירה תהיה שלמה וכדי שיהיה לה מבנה ברור. בסופו של דבר אני מקווה שהמוסיקה תעשה לקהל צמרמורת ושתספק חוויה של אינסופיות. כשמישהו אומר על יצירה שלי “הממ... מעניין... ” מבחינתי זה ה-”Kiss of death”. אני רוצה לשמוע “וואו! מה זה היה?” גם אם הוא לא אהב את זה. שיעשה לו משהו.
מה עושה לך צמרמורת?
הרקוויאם של מוצרט למשל, השביעית של בטהובן או הסוף של מדיטיישן של ג'ון קולטריין. בכל פעם, בלי קשר למצב רוח. יש הרבה גרוטסקיות ורגישות ביצירות האלה. תחשוב על הסיפור של הרקוויאם, הוא כתב את זה כשהיה על ערש דווי – זה גרוטסק! יש רעל בחברה שלנו שכולנו אוכלים וחיים יום-יום. כולם שותפים לזה כי אנחנו הגרוטסק.
יש בנו צד שרוצה להיות טוב יותר ולכן יש דת, חברות וכדומה, אבל הטראומה שאנשים עוברים מצטברת. אז אמן שואל את עצמו איך להמחיש את זה לקהל.
היית רוצה שהאמנות שלך תהיה יותר במיינסטרים?
מבחינתי מאוחר מדי לחשוב על מיינסטרים. הגעתי למסקנה שכל המשחק של להיות מפורסם, להרוויח הרבה כסף ועוד הוא משחק שאני לא יכול לשחק יותר. שיחקתי, הייתי בפסטיבלים בכל העולם, זכיתי בפרסים, וראיתי שהמון אנשים שאני חושב שהם פחות טובים או פחות אמתיים זוכים בפרסים ובמחמאות. בהתחלה זה כאב, הייתה בדידות מסוימת בהחלטה לעבור לישראל. השארתי מאחור הרבה אנשים ואת כל הסצנה בניו-יורק ושאלתי את עצמי מה נשאר. התשובה היא, קודם כול, הנתינה, העובדה שיש סביבי המון אנשים שיכולים ללמוד ממני. וגם האמנות עצמה שלשמה אני פועל. אבל קשה לי לא להיות מריר, החלק הכי גרוטסקי שלי הוא המרירות הזו. אני משתדל להישאר עסוק בעשייה המוזיקלית עצמה.
אני עדיין מקווה שהפרויקט הבא שלי יצליח לגעת באנשים ולהסתובב בכל העולם, אבל לא כי זה נוגע בטרנד פופולארי, אלא כי יש לאנשים צורך אמתי בזה.
לאנשים קשה להתמודד עם מוסיקה מאתגרת יותר?
אין לי תשובה. אני חושב שיש לנו בעיה עם התקשורת ועם האופן שבו דברים נהיים פופולאריים. נדמה שהכול כבר חיקוי של חיקוי של חיקוי, שהדברים כבר כמעט מזויפים. אנשים מפסידים חוויה אמתית ואני לא אומר שזמרים ששרים שיר בהרבה רגש זאת לא חוויה אמתית. זאת לא חייבת להיות אמנות מתוחכמת, אבל מה שאני רואה ב"כוכב נולד" זה לא זה, זו קליפה. זה כל הרעש שמסביב ולא התכל'ס, וזה מה שמפריע לי.
כמוסיקאי כל הזמן מבקשים ממך להפוך להיות משהו אחר, אבל אם אתה ממציא את עצמך מחדש כמי שאתה צריך להיות כדי להצליח, אתה פשוט מפסיק להתקיים. אתה הופך לקריקטורה של עצמך, למת מהלך, ועבורי – זה הכי גרוטסק. אמן אמתי הוא כזה שיש לו אומץ לעבוד עם הגרוטסק, ואולי אפילו להשתמש בו. לכבוש אותו.
ד”ר הורנשטיין הוא מוסיקאי, מבצע ויוצר מוערך
המלמד כיום באקדמיה למוסיקה בירושלים ומנהל את המכון למוסיקה בת-זמננו. הוא עלה מבוסטון בשנת בשנות ה-80 והרפרטואר שלו כולל יצירות לתזמורת, לאנסמבל קאמרי, סולואים, יצירות אלקטרוניות ועוד, שבוצעו והוקלטו בכל העולם.
מאת: סיטאר דניאל
מתי התחלת לעסוק במוסיקה?
אני מנגן מגיל 7, אבל רק בגיל 18 כשהייתי באוניברסיטה הבנתי שהמוסיקה באמת בלבי והתחלתי לעסוק בזה באופן מקצועי. בהתחלה רק רציתי להיות נגן מעולה וניגנתי 15 שעות ביום, אבל אז הבנתי שעולם המוסיקה רחב יותר והתחלתי לראות בעצמי מלחין. מאז 1973, קיבלתי לידיי הרכב שונה לגמרי בכל שנה. הייתי אז המרצה הכי צעיר ב"בנינגטון קולג’" והעוזר של ביל דיקסון, שהיה גם המורה שלי. אחד הדברים שלימדתי שם היה איך לקחת הרכב ולהפוך אותו ליחידה יצירתית.
זו הייתה הזדמנות עבורי להתנסוּת אמנותית. הייתי חייב לסגל לעצמי שפה של כתיבה ושל ניצוח ואימצתי את המוטו: “בכל האמצעים הדרושים”. הבנתי שמבחינתי להיות מלחין זה לא לכתוב לספרים או לנסות לקבל מענקים, אלא ליצור את המוסיקה שבראש שלי, לתרגם את מה שאני שומע בראש למשהו שאפשר לבצע.
מה מקור המוסיקה הזו?
זה הסוד של כל יוצר, מלחין אמיתי לא יכול לסגור את האוזניים למה שקורה סביבו. הוא סופג ומדמיין דברים ואז הוא חייב לסנן. רק בסוף הוא גם מגיע ליצירה. גיליתי שחומר הגלם שרציתי לעבוד אתו הוא לא רק הצליל הטהור – הוויברציה הטהורה שהיא בדרך כלל הבסיס של הכלים שלנו, אלא גם רעש. יש ספקטרום שלם בין רעש לוויברציה טהורה וגיליתי בו עולם שלם ומלא גרוטסקיות. הרבה אנשים במאה ה-20 עסקו ברעש.
אדגר וארז, לואיג’י רוסולו. גם המוסיקה של קולטריין וביל דיקסון והתרבות שלהם מראה צד חייתי של האדם. בעצם אנחנו חיים בעולם שיש בו המון דברים גרוטסקיים והמון מתח והאדם סופג את זה בלי להבין.
אתה נותן לזה ביטוי במוסיקה שלך?
הבנתי שתפקידי הוא לערוך ‘אקסורסיזם’ (גירוש שדים), כביכול, וכך לעזור לאדם להגיע למצב נקי יותר ואוורירי, כמו שבפסיכולוגיה מטפלים בטראומה בעזרת שיחה על העבר. השאלה היא איך להוציא את הטראומה.
אני מאמין שדרך הצליל והתהליכים שמתקיימים בתת-מודע. לפעמים, כמו שקולטריין אמר, "אתה חייב להמשיך לנקות את המראה" (שדרכה אתה מביט בעצמך). הניגוד שבו אנחנו חיים כאן גדול מאשר בכל מדינה אחרת. אפילו בכביש, כשמישהו מצפצף ויודע שאתה לא יכול להתקדם. למה הוא עושה את זה? זה סוג של בריונות. יש אפילו מחקר שמראה שיש עכשיו פחות חמלה בעולם.
ואיך זה משפיע על האמנות?
אמן הוא רגיש מאוד מטבעו. זה כאילו שהוא מעביר נייר זכוכית על כל הגוף ולפעמים הוא נהיה רגיש מדי אבל אם הוא מצליח ויש לו אומץ, הוא נכנס באמנות שלו לתהליך שעוסק בגרוטסקיות, כי לצערנו זה חלק מהחיים. הסופר קאמי אמר את זה באופן ממש מדויק – שהאמן חי בין שני קצוות. מצד אחד הבדידות האמנותית, שגם אפשר לקרוא לה מגדל השן, ובה הוא חי ויוצר. מהצד השני הוא חי במעין סולידריות שבה הוא חייב להביע דעה ולהיכנס ללכלוך. הוא נהיה חלק מהעולם. קאמי אמר שאין לאמן במאה ה-20 לוקסוס להיות מנותק לגמרי, לשבת בסירה ולשיר על הירח כשסביבו יש מאה עבדים שחותרים. זה מצב אבסורדי ולא מחובר למציאות. מאידך, אם הוא לא יכסה את עיניו הוא יכול להיכנס לדיכאון. יש גבול למשקל שאדם יכול לשאת. בכמה מהעבודות האחרונות שלי שיקפתי את הגרוטסקיות. ניסיתי לספוג את זה מהמאזין ולהשאיר אותו עם האינסופי, עם החלל הריק, ואולי גם עם משהו שמשקף את "ההכי טוב" שקיים בו.
ואתה מצליח בעיניך?
כשהייתי בלימודים שאלתי את עצמי מה הדבר שיהיה לי הכי חשוב כשאהיה במיטה בגיל 90? כל העבודות שכתבתי או כל האנשים שנגעתי בהם ושנתתי להם את מה שהמורים שלי נתנו לי, שהמשכתי את שרשרת הנתינה. בזמן האחרון אני חושב שהשני חשוב יותר, אבל אני לא בטוח אז אני ממשיך לעשות את שניהם. למשל, אני עובד באינטנסיביות עם מוסיקאים בקונסטלציה של “תזמורת המעבדה”, אנסמבל של 14 מוסיקאים יוצרים שאני מלמד באקדמיה למוסיקה. אני מנסה לדחוף אותם לשיאים חדשים. גם יחד וגם לחוד, כסולנים. כשאנחנו בחופש מהאקדמיה, אני יושב מול המחשב ועובד על היצירה האישית שלי. אני ממשיך יצירה שהתחלתי בשם "קרקס", בונה את הצלילים שלה כחומרי גלם. אני עובד עם מאגר ענק. אני משוגע. הקלטתי כמעט כל דבר בחיים שלי. הכול בארכיון. ועוד פעם, זה עניין של תרגום, אני שומע – אני מתרגם.
