אייל חירורג הוא סטודנט שנה ד' לאנימציה בבצלאל. הוא בן 27, במקור ממעלות והיום גר ועובד במרכז העיר. נפגשנו אתו בדירה שלו כדי לדבר על אנימציה, על תנועה ועל קהילת "ברנינג מן" העולמית שהוא חבר בה.
בסטודיו של האמן
איך אתה בונה משהו, משקיע בו חודשים ובסוף פשוט שורף אותו?
לאחרונה ציירת פתיח לסדרה קומית ירושלמית, 'אטלנטיקה', ספר לי קצת על תהליך העבודה.
דוד שלי היה אחראי על עריכת האפקטים של הסדרה עם הבמאי עודד דוידוף וניסינו לחשוב יחד על פתיח. דוד שלי הציע לעשות את זה באנימציה כי זו קומדיה עם דמויות מוקצנות, והוא דמיין אותם כגיבורי קומיקס. לא עלה לי ישר רעיון ולא ידעתי איך אני רוצה שזה ייראה.
זה היה תהליך אינטנסיבי שלקח ארבעה או חמישה חודשים רק בשביל 21 שניות. הייתי לבד מול המחשב, ושבוע שלם עשיתי שני טסטים ביום כשכל טסט מורכב מבערך 60 ציורים רק כדי לראות מה עובד ומה לא.
כל טסט ששלחתי לא התקבל. הרגע שמצאנו את הדבר הנכון היה מספק מאוד, אבל זה רק נעשה מסובך יותר ככל שאתה מתמקצע וככל שאתה צובר ניסיון. אתה נהיה שבוי בידע של עצמך. אירוני שיצירה שמורכבת מתנועה רציפה ומהירה מאוד, בעצם כרוכה בישיבה ממושכת על הכיסא בלי לזוז. הקושי המרכזי הוא פיזי, של התנוונות, שאתה שוקע ולא שם לב והגוף שלך נדפק. זה סינדרום מאוד עכשווי של אנשים שעובדים במשרדים מול מחשב. הגעתי למצב שהייתי צריך לעשות פיזיותרפיה אחרי שנה וחצי של ישיבה ממושכת וכאבים בגב התחתון. גיליתי דרך חבר מהלימודים את ה"בה גואה ג'אנג", סגנון מסוים של קונג פו מהמשפחה של הטאי צ'י, ואני מתאמן באופן קבוע. לואו דה שיו, המורה של המורה שלי, בא מטייוואן לסדנה בארץ והוא לימד אותנו כל מיני טכניקות והפלות. זאת הייתה הפעם הראשונה שלמדתי אנימציה פיזית ולא תיאורטית. בכל פעם שהוא הדגים עליך ידעת שהולך ממש לכאוב לך, אבל שאתה גם הולך להבין את התנועה הזאת טוב יותר מכל אדם אחר שנמצא בחדר באותו רגע. אתה מתחיל להבין איך הגוף שלך עובד ואיך הוא זז, וכשאתה מביא את זה לאנימציה אתה מתחיל להרגיש את הדברים האלה בזמן שאתה מצייר אותם.
ולאן מפה?
עכשיו הכל פתוח. בגדול, אני מרגיש שבזכות האנימציה יש לי עוד כלי מרכזי לבטא את הציורים שלי, אני רוצה להמשיך להוציא את האיורים שלי החוצה בכל מיני דרכים, ועכשיו יש לי הזדמנות להוציא אותם גם בתנועה. בכללי אני בהתרגשות, בתחושה של בוא נעשה דברים. הכל בתנועה.
ממתי אתה מצייר?
תמיד ציירתי. עוד לפני שידעתי ללכת ציירתי עיגולים על הרצפה. הייתי ילד שהכי קל בעולם להעסיק אותו – פשוט הביאו לי טושים. זה היה חלק מהמהות שלי בתור ילד, לא ידעתי לקשור שרוכים עד גיל 8, הייתי הכי גרוע בכיתה בלתפוס כדור, אבל לצייר ידעתי. אז פשוט ציירתי, ראיתי טלוויזיה וסרטים מצוירים וציירתי קומיקס. באיזשהו שלב הפכתי להיות המאייר של עיתון בית הספר.
מלכתחילה הציור אצלך לא היה דומם אלא משהו עלילתי?
זה תמיד היה צירוף של תמונות, ניסיון לספר איזשהו סיפור. דוד שלי סיפר לי סיפור מצחיק, שכשהייתי בן חמש ושכבתי על הרצפה בבית של סבתא שלי מול דף לבן פשוט הסתכלתי על הדף ולא ציירתי בכלל ופתאום נקרעתי מצחוק. כשהוא שאל אותי מה כל כך מצחיק אמרתי לו "הזאב! הוא אכל את התרנגולות!" ואחרי זה ציירתי שתי תמונות – אחת של זאב עם הלשון בחוץ מול לול תרנגולות והשנייה של זאב שוכב עם בטן ענקית וכמה תרנגולות שהצליחו לברוח מסביב. אותו דוד, שעסק במקרה בפרסומות ובאפקטים מיוחדים, נהג לקחת אותי אתו לעבודה בגיל שמונה ובאיזשהו שלב התחלתי לקחת פנקסים ולהתנסות באנימציה של שינוי פרצופים. הבנתי שאני רוצה לעסוק באנימציה רק שנים אחרי זה, אבל כבר בשלב ההוא זה התחיל לגעת בי.
והתנסית בעוד תחומים לפני שהחלטת ללמוד אנימציה?
הייתי ב'קבוצות הבחירה' ובחוגי סיור. יצאתי גם לשנת שירות דרך עמותת אלון למעורבות חברתית והתגייסתי לצבא עם גרעין נח"ל לתפקיד של לוחם. אפילו יצאתי לפיקוד, אבל בצבא איירתי לראשונה ספר שיצא לאור.
וואו. זה קרה ממש תוך כדי השירות הצבאי?
כן, הייתי בקורס מ"כים (מפקדי כיתות חי"ר) לקראת סוף העבודה על הספר ויצא שעבדתי עליו חצי שנה מתוך השירות הצבאי. כשהייתי בקו עזה, לדוגמה, במשך חודשיים הייתי חוזר מסיור של שמונה שעות, שם פנס ראש בשתיים בלילה ומצייר עד שאני נרדם. אחרי שהשתחררתי מהצבא טסתי לעבוד במחנה קיץ בארה"ב ולימדתי שם קומיקס. טיילתי כמה חודשים ואז חזרתי לארץ ונרשמתי לבצלאל. מגיל 18 כבר ידעתי שאני רוצה ללמוד אנימציה, אחרי שהתנסיתי בצורה מינימלית בפרויקט גמר בתיכון. זה היה נורא. אנימציה זה דבר קשה וסיזיפי בטירוף, אבל אז נוצר קסם וזה זז! יש תנועה, יצרת דבר שיש לו חיות. התחלתי בבצלאל וזה היה אושר גדול כי סוף סוף התחלתי ללמוד משהו שהיה החלום שלי הרבה מאוד זמן.
ספר לי איך התגלגלת לברנינג מן?
בקיץ הבא טסתי שוב לארצות הברית וקרוב משפחה שלי השיג לי כרטיס לפסטיבל הברנינג מן (פסטיבל בנבדה שמקימים בו עיר זמנית שמוקדשת לקהילה, לאמנות ולביטוי עצמי. הפסטיבל נקרא על שם איש העץ ששורפים ביומו האחרון). באותה השנה התחלתי להיות מעורב יותר בקהילת הברנינג מן הישראלית, ובמקביל לשנה הראשונה שלי בלימודים, פסטיבל המידברן (פסטיבל של קהילת הברנינג מן הישראלית) התחיל לתפוס תאוצה. מאז הייתי בו כבר ארבע פעמים ואני חוזר לשם השנה בפעם החמישית.
אתה מרגיש שהכניסה לעולם הזה, שמתאפיין בביטוי עצמי רדיקלי וחופשי, השפיעה על היצירה שלך?
אני חושב שזה השפיע עליי מאוד. הרגשתי את זה בפעם הראשונה בשנת שירות, זו תחושה של ללכת עם משהו עד הסוף. זאת הפעם הראשונה שהסבירו לי מה המשמעות של רדיקלי. הרי אומרים שזה 'קיצוני', אבל פירוש המילה בפועל הוא 'שורשי', משהו שמנסה לרדת לעומק העניין, למהות שלו. מהבחינה הזאת העולם של ברנינג מן באמת הציג לי משהו חדש ואמביוולנטי בהרבה מובנים. זה משהו פוסט-מודרני מאוד, שקורה עכשיו ומשתנה כל הזמן, פלורליסטי מאוד ומכיל מאוד, אבל מעצם זה שהוא הפך לגדול כל כך הוא גם נתון בתוך מגבלות. אנשים בעצם ברחו למקום הכי רחוק כדי שאף אחד לא יסתכל עליהם וכדי שהם יוכלו לעשות מה שהם רוצים, אבל כיום כשהפסטיבל מתקיים, הוא הופך לעיר השלישית בגודלה בנבדה ועיניהם של רבים, גם של הרשויות, נשואות לשם.
מאת: עמית צפריר
