האחיות ג'משיד, עדן (צ'לו) ושי-לי (גיטרה), הפכו כבר למילה נרדפת לירושלים. באווירה הצנועה, בזרימה, בכנות ובנכונות להיכנס לתוך כל סלון ולחשוף את נפשן.
בסטודיו של האמן
אתן מרגישות שהצמיחה וההתבגרות שלכן לאורך השנים באה לידי ביטוי בהפקה ובעיבודים של השירים?
עדן: השתפשפנו, עברנו הרבה על השירים ואנחנו יודעות קצת יותר מה עובד ומה אנחנו רוצות. לפעמים זה עדיין לא פשוט ופתאום אנחנו מרגישות אבודות לגבי שיר, אבל כבר קל לנו יותר להגיע להברקה הזאת שכל שיר צריך. אנחנו משתפרות גם מבחינה מוסיקאלית ומן הסתם זה מסייע ליצירה.
מה אתן מאחלות לעצמכן להמשך התהליך?
עדן: מלא דברים. אנחנו עובדות עכשיו על מופע השקה לאלבום שיבוא עלינו לטובה ביוני בירושלים. יהיו איתנו עוד תשעה נגנים על הבמה. זה סאונד אחר אבל ההופעה הולכת להיות דומה לאלבום. אני מאחלת לעצמנו שנצליח להופיע בדיוק באותה רמה שאנחנו עובדות רק שתינו. כל הנגנים הם אנשים מדהימים ואני מקווה שיהיה מדהים. באופן כללי אני מאחלת שנצליח לחיות ממוסיקה כדי להצליח ליצור אותה. שי-לי: אבל תמיד ניצור אותה, לא משנה מה. שמעתי משפט ממש יפה שהייתי רוצה לשתף. יש כאן סטודיו של צורף בשם אלון, שבכניסה לסטודיו יש ערימה של ספרים. אנחנו תמיד משוחחים על דברים פילוסופיים ואז הוא שולף ספר ומקריא לי משהו. הוא הקריא לי משפט מריאיון עם פסל שאמר: "לעבוד כעבד, לצוות כמלך וליצור כאל". אני חושבת שזה ממש נכון לאמן ואני מרגישה את כל הצדדים האלו בי – אני כל הזמן בקונפליקט פנימי בין הדברים, ואמן צריך להכיל את כל זה בתוכו. אתה צריך ליצור בתחושה של משהו שלא היה כאן, של משהו מפעים, ולהתרגש מזה כמו אל ואתה צריך לדעת לעבוד קשה ולראות בעצמך עבד, אבל להנהיג את הכול כמו מלך. זה מה שאני מאחלת לנו.
לעיר הזאת יש פצע שכל הזמן מדמם ולא מגליד. הייתי רוצה שיהיה בה שקט, אבל מצד שני המצב נמשך ככה כבר דורות . מה אתן מאחלות לעיר?
עדן: שתדמם קצת פחות. בהרבה מובנים שתמשיך בכיוון שהיא נמצאת בו כי העיר מתפתחת בכיוון מגניב, גם מבחינת האמנות, התרבות והחיים בה, אבל גם שתירגע. לפעמים היא כזאת מטורללת. לפעמים כולם כל כך על הקצה שלהם. למרות זאת אני אוהבת את העיר ואני מאחלת לה את מה שאתה מאחל לכל אדם שאתה אוהב – שיהיה לה טוב ושתעשה טוב לאחרים. שי-לי: אני נזהרת מלאחל כי אני מרגישה לפעמים כמו הבת שלה ולפעמים כמו אימא שלה. לאחל זה להיות אימא, אבל לפעמים אני מרגישה שאני חייבת לעיר הזאת כל כך הרבה שמי אני שאאחל. בכל זאת, אני מאחלת לה שתאהב את האנשים שנמצאים בה ושיחזירו לה אהבה. מגיע לה.
עם צאת האלבום הראשון שלהן וכניסת הסינגל "ירושלים" לפלייליסט של גלגל"צ, נפגשנו בביתן כדי לדבר על העיר, על ההשראה ועל תהליך היצירה.
מאת: עמית צפריר
גדלתן בירושלים, בארמון הנציב. אתן מרגישות שהעיר באה לידי ביטוי בכתיבה של השירים שלכן?
שי-לי: כמובן, אבל אני מרגישה שזה כמו לשאול מה ההשפעות המוסיקליות שלך. אני לא יודעת אם מה שאני שומעת זה מה שמשפיע וזה מה שעובר, אבל אני מרגישה שירושלים חשובה לי מאוד בתור בן-אדם. יש משהו בעיר הזאת שאם אתה רוצה להישאר בה אתה חייב לאהוב אותה. דרושה אהבה חזקה.
אתן מרגישות שיש אלמנט של פוסט-טראומה בעקבות הגדילה בעיר שנמצאת כל הזמן במאבק ובקונפליקט?
עדן: בדרך לכאן דיברתי בטלפון והלכתי ברגל ולפתע הייתה המולה, עבר אמבולנס וניידת משטרה ואמרתי לעצמי, 'אוקיי, כנראה היה פיגוע'. התחלתי ללכת מהר וישר חיפשתי מה קורה ב-ynet, אבל זה גם חלק מלהיות בישראל. אני לא יודעת כמה זה מקומי. מבחינתי זה חלק מהחיים פה. ירושלים היא כמו איזו משפחה מעצבנת כזאת; היא מורכבת מאנשים שכל הזמן אחד בעניין של השני, לפעמים זה ממש חיובי אבל יש כמובן קרובי משפחה ששונאים אחד את השני ודוקרים אחד את השני, ובכל זאת עדיין אוהבים. זה לא שכל מה שאני מרגישה זה אהבה, ברור שאנשים גם קשים ולמודי מלחמות, אפילו קצת מיואשים, אבל יש כאן תחושה של כפר שאני לא מרגישה במקומות אחרים.
בואו נדבר על השיר "ירושלים". מבחינתי המילים, "אוויר חלקי פשוט לא יספיק לי" וגם "קורים יותר מדי דברים ביום אחד, ובסופו משהו חייב להישבר בפנים" ממש מייצגים את התחושות שלי כאן. כל המורכבויות שמתנגשות בו-זמנית; ברור שתושבי העיר הזאת צריכים לנשום הרבה אוויר כדי לשרוד. על מה בעצם כתבת אותו?
שי-לי: זה היה ביום בקיץ כשחזרתי מתל אביב, עיר שאני אוהבת מאוד בהקשרים מסוימים אבל לפעמים היא עושה לי פחות טוב. הגעתי הביתה חנוקה וכתבתי את השיר בחדר שלי אצל ההורים שלי. יש לי שם חלון לכיוון ים המלח, להרים ולאופק. בירושלים בקיץ יש משהו שאין בשום מקום אחר – יש רגע שהאוויר נשבר פתאום.'משהו חייב להישבר בפנים' מתאר את זה. יש אינטנסיביות כזאת ואז פתאום מגיע השלב שהאוויר מתחיל לשקוע. המחזוריות הזאת של הקיץ, יש בה משהו מנחם – לא משנה לאיזו נקודת רתיחה תגיע ביום, תמיד בסוף זה יישבר ויתחיל שוב.
מתי התחלתן לנגן ביחד?
שי-לי: ההופעות הראשונות שלנו היו בערך לפני עשר שנים. אני חושבת שהעובדה שאנחנו פועלות הרבה שנים, הפכה את זה לתהליך. למדנו כל שלב בנפרד והגבנו נכון לכל שלב. בכל פעם אנחנו גדלות עם האתגרים.
יש משהו שהייתן רוצות להגיד לעדן ולשי-לי של תחילת התהליך?
עדן: כן, 'כל הכבוד!'. אולי היינו תמימות או טיפשות, אבל היה אמיץ מצדנו ללכת למקומות עם איזה משהו מצ'וקמק, לחשוב שזה טוב ולהגיד 'זה אנחנו, תנו לנו להופיע'. זה לא מובן מאליו, לחשוב שבגיל 16 תבוא ותבקש להופיע במקום רציני ושיגידו לך 'כן', אבל זה קרה. כשמחליטים ומעזים – מצליחים. אנחנו גם עובדות קשה ואנחנו מאמינות שזה טוב, אבל אנחנו בעיקר מציבות לעצמנו יעדים ומגשימות אותם. שי-לי: אני מרגישה שזה כמו לשכנע מישהו שאם הוא יהיה אדם טוב ויעשה מעשים טובים אז יקרו לו דברים טובים. זה מה שהייתי אומרת לעדן ולשי-לי של אז – אתן בדרך הנכונה. אתן עובדות קשה ויש לכן משהו טוב בידיים, אתן שואפות גבוה והכול יגיע בזמן שלו.