479 יום. זה לא שאני חורטת ימים לצד המיטה או שהבית חשוך ומסורג. להפך, אפילו רשתות אין בו. אבל אני כן סופרת 13 דק' הליכה לתחנה המרכזית, 16 שקלים חדשים עלות נסיעה, 57 דק' בממוצע של פקקים לתל אביב רבתי, 3 שעות של אוויר מזוהם צלול כערק במקפיא שאני רק רוצה לשאוף חזק לריאות. 479 יום שאני גרה בירושלים וחושבת על האקסית.

​

"זוג מתולתלים כבר כמעט מתייאשים" - ככה נראו מודעות החיפוש שלנו אחרי כמעט חודשיים של חיפושי דירות. בפעם הראשונה שצעדנו בלילה בסמטאות נחלאות בדרכנו לעוד דירה להשכרה, חלפנו על פני אבא ובן. בלי שהאבא יראה הבן הסתובב לעברי וצעק "שיקצע". הסתכלתי על הגופייה המגניבה שלבשתי ולא הרגשתי בנוח. בהזדמנות השנייה שנתתי למקום, ותוך כדי שאני מנגבת חומוס עם טחינה פגשתי חברה מהטיול בהודו ונתקע לי בגרון הגעגוע. התרגשתי לראות פנים מוכרות. היא סיפרה לי שהיא בעצמה מנגנת ושיש כאן אמנים רבים, אך חוץ מהגרפיטי בשוק שנתן רמז קל לאומנות אני עדיין לא מצאתי את מקום מחבואם.

אפילו המתווך הצרפתי לא עזר לרצון העז שלי להגיע לכאן, וצרפתית זו אחת השפות האהובות עליי. אחרי משא ומתן שלא היה מבייש עורך דין פלילי הגענו לחתום על חוזה לדירה היחידה שמצאנו בלי רטיבות בקירות. נרגשים ומאוהבים צעדנו פנימה, אוחזים שקית מלאה בחומרי ניקוי וכריכים עם גבינה צהובה. עוברים לגור ביחד!

​

לא. עדיין לא. לטרקטור הצהוב היו תכניות אחרות בשבילנו. מחוץ לגינה הקטנה עם הפרחים הוורודים, ממש בסמוך לחדר השינה שכבר דמיינו, מתחילות חפירות. יריית הפתיחה תצא לדרך בעוד שעתיים והבנייה מיועדת להימשך כמה שנים טובות. כמה מזל היה לנו שהגוף שלי לא הסכים לחתום לפני שאני בודקת מה קורה עם הטרקטור הזה. או שופל. או דחפור. או הדבר הזה שהרס לי את היום. כבר התחלנו לחשוב על קניית קרוואן כשרוח 'היד השנייה' חיפשה לפנינו דירה נוספת, נטולת רטיבות ובנייה.

הפעם שאלנו בקפידה על טרקטורים מעופפים וצנרות מחוררות, על השכנים ועל זרם המים. חתמנו על השיקים והחנינו את הרכב רווי הרהיטים בפתח הדירה.