שיחה עם הצלמת שלומית ויינפלד-השלר על האהבה לצילום, העולם החרדי, אמנות ויציאה ממסגרות.
בסטודיו של האמן
ואיך זה התפתח משם?
"הלכתי עם סבא בניו יורק למוזיאון צילום, לMuseum of modern art' ', ולאט לאט התחדדו והתבהרו לי כל מיני מושגים ועניינים אסתטיים. ההיחשפות הזו נתנה לי השראה רבה. כמה שנים אחר כך עשיתי קורס בסיסי בצילום. לפני שש שנים עשיתי קורס צילום אפנה אצל רון קדמי ונפלו לי שם הרבה אסימונים. אני זוכרת שהייתה לו ביקורת קטלנית כלפיי, אחרי תקופה שהוא בדרך כלל החמיא לי.
זו הייתה הקטילה הכי בונה בעולם, הוא 'נכנס' בי, אבל עם ציניות. הוא הגיב על הצילום באמירה 'הבאת את הפנסים מבית הכנסת של אבא שלך?'. ברגע הראשון היה לי ממש קשה, בטח הסמקתי בטירוף. נפגעתי וזה היה טוב.
זו הייתה חרא של עבודה והייתי צריכה לשמוע את זה בלי שהוא יעדן את הביקורת.
צילמת גם בחו"ל. איזה סוג פרויקט זה היה?
זה היה פרויקט אפנה בניו יורק למותג BYOC שהמעצבת שלו היא מעצבת חרדית. הרעיון של המותג הוא לעצב עיצובים עדכניים, מדויקים וקולעים עבור נשים דתיות שרוצות ללבוש חצאיות ושמלות ולכסות איפה שצריך, אבל בלי להראות כאילו יצאו מהמאה ה-17.
מי שעושה שופינג כחרדית יודעת שזו חוויה מאוד מבאסת. את נכנסת לחנות, מסתכלת על הבגדים ואומרת 'את זה אי אפשר, את זה אי אפשר' ואז מוצאת חצאית מעאפנה ואומרת 'אוקיי'. המותג הזה מאפשר לנשים להרגיש מועצמות וחזקות, להראות צנוע אבל גם לשמור על איזשהו אדג'. צילמנו ברכבת התחתית, ברחובות ניו יורק, בתנועה.
כשנכנסים אל הסטודיו של שולמית ויינפלד-השלר, הוא ביתה בשכונת רחביה, הדבר הראשון שקופץ מול העיניים, תרתי משמע, הוא אחת מהדוגמניות המפורסמות ביותר שמצטלמת אצלה – הכלבה שלה דוקה. אחרי שאנחנו מרגיעות את דוקה שנרגשת לפגוש אנשים חדשים, אנחנו יושבות לדבר ואני מגלה אמנית רגישה, עם סיפור שחושף חלק מהתרבות הירושלמית שאולי לא כולנו מכירים לעומק.
שולמית היא צלמת אפנה ופורטרטים. בין עבודותיה נרשמו שיתופי פעולה עם מעצבות בעולם, מעצבות ישראליות מהמגזר החרדי, ופרויקט עם סתיו סטרשקו שהתפרסמה ב"אח הגדול". בצילומיה מככבים פעמים רבות אנשים שונים מהמגזר החרדי, העולם בו גדלה עד שהחליטה לעשות שינוי בחייה.
"גדלתי כחרדית, במשפחה בת 11 ילדים. בחרתי לעזוב את המקום הזה, אותו מקום עם מרחב בחירה מאוד מצומצם. מרתק אותי איך הם גרים בתוך הסד הזה. האם הם בוחרים בזה, או נשארים בדיעבד, כי אין ברירה? האם הם באמת מאושרים שם? במיוחד מעניין אותי לראות נערים ונערות בגיל ההתבגרות, כי זה שלב כל כך רגיש. הכול עובר דרך מסננת ברורה של ביקורת."
איך בכלל התחילה האהבה שלך לצילום בתוך העולם הזה?
"סבא שלי היה מצלם, צלם חובב. הוא קנה לי את המצלמה הראשונה שלי סביב גיל 12. זו הייתה מצלמת פילם פשוטה, והתחלתי ממש להתמכר לצילום. היו לי אובייקטים מדהימים בבית, ששה אחים קטנים הם סטים של תאומות, תאומים ותאומות. זה היה מאוד מעניין. אני זוכרת את תחושת הריגוש כשהפילם ששמתי בפיתוח היו מוכנים."
למרות האהבה הגדולה שלך לצילום, למדת משפטים ולא אמנות. למה?
אם זה היה תלוי בי, במקום להתחיל ללמוד משפטים הייתי הולכת לבצלאל. כבחורה חרדית זו לא הייתה אופציה. אני זוכרת שחיפשתי, בדקתי, וידעתי שיש דבר כזה שנקרא בצלאל.
כשהעליתי את זה פעם מול אבא שלי הוא אמר שהעתיד שלי הוא באקדמיה ולא ביצירת דימויים. זה לא מקובל ללמוד אמנות במגזר הזה, גם בגלל העיסוק בגוף, וגם כי זה מקום מעורב, הוא לא חרדי בשום אופן. תראי, אבא שלי ידע שאני לא אהיה מרוצה עם עתיד שבו אני מכינה גפילטע פיש, אבל המודל שהיה לו בראש לגבי הלימודים היה מישהי כמו נחמה ליבוביץ', ללמוד מקרא, דברים שקשורים יותר לעולם החרדי.
חשבת פעם למרוד ובכל זאת ללכת אחרי החלום הזה?
זה היה דבר לא ריאלי. לא הייתי במקום של להקריב את החיים למען האמנות.
את מוצאת חיבור בין האמנות לעולם המשפטים?
תמיד. שתי הפלטפורמות הן פלטפורמות של ביטוי, בין אם בשפה, באמצעות החוק, ובין אם באמצעות התמונה. בעולם המשפטים אני נמשכת בעיקר לתחום של הגנה על זכויות אדם. לעומת זאת, באמנות יש לפעמים סתירה בין מה שהייתי רוצה להעביר לבין מה שאסתטי בעיניי. אני לא חושבת שצריך לרתום אמנות למטרות פוליטיות או חברתיות, אלא שיש לה זכות קיום בפני עצמה. אם היא תהיה כזו שמקדמת פשיזם או נאציזם לדוגמה, זה כמובן בעייתי, אבל בסופו של דבר אמנות היא אמנות.
ומהן מקורות ההשראה שלך?
אני מוצאת השראה בכל מקום, בכל מה שאני רואה כשאני יוצאת לרחוב. אנשים באופן כללי ובמיוחד אנשים עם שונות מסוימת. בין אם זה אדם שהוא טרנס, נכה, מישהו בתת משקל קיצוני או משקל יתר. אלו דברים שהם מעבר לנראות, עומד מאחוריהם סיפור. אני מזהה שם משהו אנושי מאוד.
באחת התמונות שלך אפשר לראות חרדי על סקייטבורד. שונה מהעולם החרדי שיכול להצטייר לנו בראש.
"מרתקים אותי אנשים שהם שונים בתוך המסגרת ההומוגנית. לא רק בעולם החרדי, אלא באופן כללי, אני מוצאת את עצמי נמשכת לאנשים עם גוון שונה. אנשים שמתמודדים עם הנושאים הבסיסיים של החיים בצורה אמתית, לא בולעים את כל מה שמאכילים אותם. אם נייחס את זה לעולם החרדי, בימים האחרונים הייתי ברכבת הקלה וראיתי קבוצת בנות חרדיות, בערך בנות ארבע-עשרה, שדיברו על מבחן שהיה להן ומה היה צריך לכתוב. הייתי מהופנטת. כל אחת מהן הייתה שונה לחלוטין. הייתה את הקונפורמיסטית שמאמינה לכל מה שאומרים לה, הייתה אחת חצופה וחדת לשון. היא סקרנה אותי. משהו באופי ובחכמה. זחיחות המחשבה שלה. מרתקת אותי היכולת לשאול שאלות שמערערות להן את העולם אף על פי שהן שבויות בו."
האם את, בתור אישה שמנהלת אורח חיים חילוני כיום, מתעסקת בשאלת האמונה?
הרבה. אני משתדלת לא לנעול את הדלת. מטבע הדברים, בשנות ההתבגרות השאלה הזו תובלה בממד קיומי, להיות או לחדול. אם אין אלוהים אז מה אני עושה פה? אם העולם הזה הוא בעצם טרקלין, אז למה שאלך כמו משוגעת בפרוזדור האינסופי? היום השאלות האלו מנותבות אצלי לקריאה רבה ולחיפוש אחר אמנות שנוגעת בשאלות יסוד של אמונה, של טוב ורע.
במה את מאמינה היום?
מאמינה בעבודה קשה, בהתמדה ובשמירה על ראש פתוח.
מה השאיפות שלך בתור צלמת?
יש לי איזו פנטזיה לצלם באזורי עימות. כיום, עם כל הרשתות החברתיות מתרחש תהליך מוזר. מצד אחד, הרשת מעניקה המון כוח לתמונה, כמו הילד הסורי שהגלים סחפו אותו מת אל החוף. מצד שני, יש הצפה של תמונות ומלל וזה פשוט מאבד את זה. רגע אחד אתה רואה את הגופה של הילד הזה ואחר כך חתול שקופץ דרך הולה הופ והכל באותו מדיום. היום אנשים נמשכים יותר למסרים ויזואליים, כי הם נוגעים בהם יותר, אבל בו זמנית הרבה יותר קשה לגעת.
