אפרת מיכמן היא מעצבת אופנה בוגרת שנקר שמעצבת בגדי נשים יוקרתיים ובקרוב מוציאה תיק חדשני. נפגשנו בסטודיו שלה בלב רחביה, מקום מלא שיק, בדומה לבגדים שהיא מעצבת בכישרון רב.
בסטודיו של האמן
כדי להתחיל את השינוי הזה, איזה פריט לדעתך חייב להיות בארון של כל אישה?
כל אישה חייבת בארון חולצה לבנה טובה. אני חסידה גדולה של חולצות לבנות, מטי-שירטים ועד חולצות תחרה. אני אוספת חולצות לבנות וז'קטי עור.
מה את יכולה להמליץ לצעירים שרוצים להיות מעצבי אופנה?
למדתי המון בשנקר, למדתי גם הרבה על עצמי, אבל אני ממליצה לקחת את הכסף של הלימודים ושל החומרים וללכת להתגורר ארבע שנים בניו-יורק, בלונדון או בפריז. לכו לסטודיו ותבקשו אפילו להיות המנקים של המקום וכך תלמדו תוך כדי תנועה.
באיזה פריט שעיצבת את הכי גאה?
התיק החדש כי הוא חדשני וחתיך. לקחנו את כל הטכניות שלו ושילבנו יופי. אפשר להגיד שהפתעתי את עצמי. לא חשבתי שאוכל לעצב תיק, בטח שלא ברזולוציות האלו, כי כל דבר קטן חושב גם במובן הטכני התייעצנו עם המון מומחים.
אחת העצות הכי טובות שקיבלנו מהם היא לא להקשיב יותר
מדי לאחרים ולא לעשות מה שכולם עושים, ובאמת הקשבנו לעצה הזאת.
אפרת מעצבת בגדי נשים יוקרתיים, העונים להגדרה "הוט קוטור" (עשויים חומרי גלם איכותיים, עשייה פרטנית מאוד והמחיר בהתאם). בסוף לימודיה בשנקר היא הגישה פרויקט גמר שזכה לפרסום, הציגה קולקציה מקורית בשבוע האופנה הישראלי בשנת 2014 וכרגע היא עובדת על כמה פרויקטים מעניינים, בין השאר תיק שנרשם כפטנט. בואו להכיר מקרוב את המעצבת שעל אבן בחדרה כתוב: "למציאות יש דמיון עשיר וגם היא עצמה לא ענייה".
האם את נוטה להשתמש בסימטריה בעיצובים שלך?
לפעמים כן ולפעמים לא, אין לי העדפה. זו שאלה של הסביבה והקונטקסט. לגבי הסימטריה בחיים, אני קצת כפייתית. אם הווילונות, לדוגמה, לא מכווצים באותו רוחב זה משגע אותי. או בסידור המיטה, אם לדוגמה אשים את הכרית חמישה ס"מ ימינה זה יציק לי מאוד בעין.
זה הכי קיצוני כשזה מגיע לעריכת שולחן, אנשים יודעים שאסור להם להתקרב אליי כשאני עורכת שולחן. אני חייבת שהסכו"ם יונח בצורה מסוימת, ישר מאוד. אני אובססיבית בקטע הזה. אני רגישה מאוד לנראות של דברים והעיניים שלי רואות כל אי-דיוק.
מה השאיפה שלך להמשך הקריירה?
תמיד רציתי שתהיה לי השפעה בבית אופנה ידוע בחו"ל. היום אני חושבת שאעשה זאת בשלב מאוחר יותר, כי אני רוצה מאוד להתקדם עם התיקים החדשים, להקים את החברה ולקדם עוד מוצרים אפילו יותר מדהימים מהתיק.
ומה המוטו שלך?
כל יוצר עצמאי צריך לתת אמון בעצמו בכל בוקר מחדש. יש ימים שקשה לגייס את האמון הזה וקשה מאוד לקום וליצור, כי אתה חושב "מה הטעם?" או שסתם אין לך כוח. לכן תלויה לי מעל המיטה הסיסמה של "נייק", "just do it " (פשוט עשה את זה), והיא גם המוטו שלי – לזכור שאני יכולה, פשוט לקום ולעשות את זה. בתקופות קשות מוזיקה מאוד דוחפת אותי קדימה, מוזיקה ישראלית של פעם עוזרת לי להתרכז ולהיכנס למצב של יצירה. להתרכז ולהיכנס למצב של יצירה.
מאת: אביה לוי
אפרת, איך התחילה אצלך האהבה לאופנה?
כבר בגן חובה הייתי מציירת בגדים, בדרך כלל נסיכות, ושמתי דגש רב על הבגדים שלהן. אימא שלי מספרת שבילדותי, כשהיא הייתה לוקחת אותי לקנות בגדים, הייתי מעירה שאני לא אוהבת את התפירה או את העיצוב של הבגד, דברים שהיא לא הייתה מבחינה בהם ואני כן. בדיעבד הבנתי שהציורים שלי הם איורי אופנה ושהאהבה שלי לאופנה הייתה בי מאז ומתמיד, ואז גם התוודעתי למעצבים ולשנקר.
איך הפכת את האהבה הזו למקצוע?
למדתי ארבע שנים בשנקר, ועשיתי סטאז' בלונדון, בבית האופנה "טומאס סטייס" שהיה לו באזז די רציני. כרגע אני כל הזמן ביצירה, תופרת הכול בעצמי ובעיקר מתרכזת בפרויקט החדש שלי עם עוד מעצב – תיק שאף רשום כפטנט כיוון שהוא משלב נוחות ויופי. יש עוד כמה רעיונות בקנה, אך בשלב הזה עדיין אסור לי לדבר על כך.
.
האם יש מעצב מסוים שמשפיע על העשייה שלך?
"אלכסנדר מקווין", אפרת עונה ללא מחשבה נוספת . אני קצת שונה בסגנון שלי, אבל אני קצת אובססיבית אליו", היא מחייכת ומצביעה על ספר שלו שמונח על שולחנה. "אני מתחברת מאוד אל המטען שיש ביצירה שלו. אני מרגישה שיש בה משהו אפל, דברים קשים של הנפש שלו שמתבטאים בעבודותיו."
אילו מקורות פנימיים את יוצרת?
גם אני יוצרת ממקום קצת אפל. פרויקט הגמר שלי, לדוגמה, ביטא זאת מאוד. אבא שלי הוא חוקר שואה ידוע וסבא שלי היה מנכ"ל יד ושם, כך שנושא השואה נדון בבית באופן קבוע וכל ספר שיצא בנושא נשלח מיד לאבא שלי. כשמחפשים השראה לפרויקט, מתחילים לחפש מסביב. תמיד דבקו בי שיירי שואה והייתי הודפת אותם, לא רציתי לעסוק בזה, אבל בפרויקט הגמר שלי פתאום הבנתי שזה הנושא שאני רוצה להתחבר אליו.
מקור השראה מפתיע. איך מחברים בין השואה לעיצוב אופנה?
כל פרויקט הגמר שלי נוצר בעקבות רישומים שנמצאו במחנות, של אסירים שציירו אחד את השני. בדרך כלל התמונות שאנחנו מכירים מהשואה הן מעין "פלקט", תמונות שצילמו הנאצים והאנשים בהן הפכו לאובייקטים. לעומת זאת הרישומים הם שונים מאוד, רואים בהם זוויות, בן אדם, והם מתמקדים בהבעה. הרישומים האלו הניעו בי גלגל של יצירה ומכאן נולד הפרויקט. אני תמיד מגיעה לענייני שואה אפילו בלי לכוון לשם. לדוגמה, לתצוגה בחרתי את השיר "Dance me to the end of love" של לאונרד כהן, ואחר כך פתאום גיליתי ברדיו שגם הוא קשור לשואה.
ואיך זה מתבטא בבגדים שאת יוצרת?
קשה להסביר וקשה לראות את זה בעין. זה משהו שיוצא מהבטן. אפשר לראות תמונות מהפרויקט בעמוד הפייסבוק "koala" או "Michman". אנשים מתחברים לזה מכל מיני זוויות שאני לא חושבת עליהן. יש משהו חד מאוד בחיתוכים, הרבה כאב שפשוט יוצא מתוכי.
באילו חומרי גלם את אוהבת להשתמש?
הרבה עורות, כותנות איכותיות. אני אוהבת גם משי בכל מיני וריאציות. חשוב שהחומר יהיה איכותי – יש לי רגישות לאיכות של הבדים, יש אפילו כאלו שאני מייבאת בכמויות קטנות מלונדון. שחור ולבן הם הצבעים העיקריים שאני משתמשת בהם, אבל אני תמיד משלבת נגיעה בולטת מאוד של צבע.
מה את חושבת על האופנה בארץ?
כמו בתחומים אחרים, יש הרבה מוחות טובים, המון ישראלים שמצליחים. לגבי תרבות הלבוש בארץ, בגלל האקלים אתה פשוט רוצה לזרוק על עצמך
משהו ולצאת. אפילו מנכ"ל בנק מסתובב בג'ינס וטי-שירט. באירופה, לעומת זאת, אפילו הפקיד של הרכבת לובש חליפה. אני יותר מכוונת לאופנה עילית ואין לקוחות מתאימים לכך בארץ כי גם אין לאנשים כאן מספיק כסף.
את חושבת שזה יכול להשתנות?
אני בספק, בגלל האקלים והתרבות, אבל ברור שהייתי שמחה לראות פה יותר "מתלבשים" שלא זורקים על עצמם דברים וזהו.