מאת: ערן שפירא

לסקלי רואה במחול הענקת יופי. תמה זו, חגיגה של יצירה וחיות, קשורה אצל לסקלי לאבדן ולכאב. " ורק את הריק הותרתי שלם כי / ממנו אגזר את בגד הרקוד שלי", הוא כותב במחול עשרים ואחד. התנועה מן ה'כאן' מתאפשרת בעקבות ההכרה בכאב ובמוות, אין ריקוד בלי ריק המבקש שיצרו ממנו."לעסנו מות./ ראינו אותו מזיק ומיפה./ בקר אחד אמרנו "די"ואמרנו:/ "בקר" / הסתכלנו מבעד לחלון ואמרנו "בקר" / סוף סוף יכולנו להתפנות לשּמנת /של החיים"" (מחול אחד עשר).אם המחול הוא ישותשל ממש המקיימת בתוך עצמה מיקרוקוסמוס של חיים,והרי החיים והמחול ניזונים מאותה תנועה של עצמים, של מערכות שמיים,של אנשים ושל מכונות, המוות והעצב ודאי שזורים בה. ההכרה בסופיות או במוות שולחת את הדובר להביט מחדש ב'כאן', להכיר בכוחו של הבוקר ובכוחה של התנועה שמרקידה אותו אל "השמנת של החיים".

​

במחזור מותח לסקלי גשר בין תנועה למילים, בין הוויה לשפה. העט הכותב גם הוא בעל תנועה "הָעֵט רוֹקֵד/ עַל/ רִצְפַּת נִיָר/ שֶׁל תְּהוֹם שֶׁאֵין לָהּ פֶּתַח אוֹ תַּחְתִּית" (מחול שלושים ואחד). באופן דומה, גם למילים יש תנועות משלהן בעולם: "הַשֶּׁמֶשׁ מְאִירָה אֶת הַפְּעֻלּוֹת וְאֶת שְׁמוֹתֵיהֶן./ לֹא מְבָאֶרֶת וְלֹא תּוֹבַעַת פֵּרוּשִׁים./ כּוֹנָנִית וְתוֹלַעַת/ אוֹרְבוֹת לַסֵּפֶר/ הַסֵּפֶר מַמְתִּין לַקּוֹרֵא./ הַקּוֹרֵא מְכַבֶּה אֶת השָמֶשׁ/ וּמַדְלִיק אֶת הַמְּנוֹרָה./ הָאוֹר מֵאִיר אֶת הַמִּלָּה: "אוֹר",/ כְּלוֹמַר, אֶת עַצְמוֹ" (מחול שבעה עשר). כל פרט בקומפוזיציה הרגעית הזאת של שמש-ספר-אדם-מילה מתפקד כמו רקדן במחול החיים. נדמה שהפריטים מתקיימים באופן הגמוני לחלוטין ובלתי ניתנים להפרדה. לסקלי לוקח את הרגע היחיד והקטן ומוציא ממנו את הקיום ההדדי והאינסופי של האדם, של החפצים ושל המילים בעולם. הזיקות המתקיימות בעולם בין הדומם, החי והטבע יוצרות את המחול, את פעולת הקיום החגיגית ביותר, את היצירה בתוך ה'כאן' ואת הנסיעות הקצרות המאפשרות לנו מדי פעם לצאת החוצה, אל מלאות נפש המוקירה את עוצמות הקיום ואת עצמיותו האינסופית.
 

ד

כְּשֶׁשָּׂחִיתִי בָּכִיתִי
וּכְשֶׁצָּעַדְתִּי הָיִיתִי צָמֵא וְרָעֵב.
כְּשֶׁיָּשַׁבְתִּי מִבְּלִי לָנוּעַ, רָקַדְתִּי
וּכְשֶׁהִפְסַקְתִּי לִרְקֹד,
רָקַדְתִּי שׂוּב.  (בית ד' מתוך 'מחול שני')