אי שם בשלהי 2008, בעת שיטוטיי בנבכי חנות

הדיסקים השכונתית של החור שכוח האל שבו גדלתי, תפס אותי המוכר (הידוע בכינוייו "מוֹ ֵכרי") ואמר: "הגיע משהו חדש שאת חייבת לשמוע".

הוא הניח בידיי אלבום בעל עטיפה דקה שעליה איור "הפתגמים ההולנדיים" של פיטר ברויגל. ללהקה קראו "Fleet Foxes", והוא אמר שהאלבום הזה הולך לשנות את חיי. הוא צדק.

האלבום תפס אותי כבר בשמיעה הראשונה. בהרמוניות המלטפות, במהלכים המפתיעים, הרגש שאינו מתנצל והמילים שלופתות בגרון. האלבום הזה היה כל כך מדויק לתקופה עד שלא הייתה ברירה אלא שיהפוך לאחד האלבומים האהובים עליי. כשהוצאתי את הדיסק מהמערכת והחזרתי אותו לקופסה גיליתי פיסת נייר לא מחוברת, נספח שאינו חלק מחוברת המילים, תלוש וכתוב בגופן קטן ולא ידידותי בעליל.

בנספח הקטן הזה לאלבום מגולל רובין פקנולד, סולן הלהקה, סדרה מתמונות נוף ילדותו – הליכה בשלג, דייג בקצה אגם, את עצמו בילדותו מחו ָפּש לכבוד האלווין. הזיכרונות המתוארים היו תמיד עמוד תווך שעיצבו את דמותו – בתמונות הופיעו מולי הזיכרונות הכי חזקים והכי חדים שיש לו משנות ילדותו. מכאן גודל האכזבה שחש כשגילה שמאחורי כל זיכרון כזה יש תצלום באלבום התמונות המשפחתי, שמצולם בדיוק מהזווית שממנה הוא מדמיין את הזיכרון. בטקסט הוא מתאר איך הבחין לראשונה שאת כל הזיכרונות הללו הוא זוכר מבחוץ, מביט על הילד שהיה, ולא מבעד לעיניו שלו. תופעה זו נקראת 'קונפבולציה', זיכרון מדומה, תמונה שחלחלה לתודעתו והיא בעצם זיכרון של תמונה, דמיון של זיכרון. (יש לא מעט מחקרים מרתקים מאוד בנושא, שאליהם נצלול בפעם אחרת, אבל לסקרנים אני ממליצה לקרוא על הערך confabulation בויקפדיה ולחפש את המחקר על תמונה של כדור פורח ועל המחקר של הילד האבוד בקניון).

בטקסט הזה הוא היטיב לתאר עד כמה המוסיקה מכילה בתוכה את סוד חיי הנצח של הרגע הזמני. הוא מספר שמתוך האכזבה הזאת החל תהליך מחקר של הזיכרונות המרכזיים שלו, ושהוא גילה כי המוסיקה היא הקרקע האיכותית והחזקה ביותר לזיכרון. הוא מתאר אלבומים שליוו אותו בנסיעות, ואיך האלבום "Kid A" של רדיוהד מיד שולח אותו לנסיעה ביום גשום בכבישים סבוכים בוושינגטון, וה-Beach Boys זורקים אותו לקיץ חם בקצה אגם.