עופר, לא בכל יום שחקן בגילך מקבל הזדמנות להעלות מחזה שהוא עצמו כתב.
"זה מרגש אותי מאוד. תיאטרון הבית הוא תיאטרון חדש שמנהליו האמנותיים הם ג'ייסון דנינו הולט ומרינה בלטוב, שני אנשים שאני מעריך מאוד את העשייה שלהם. כתבתי את המחזה, וחשבתי שזה משהו שהם יאהבו, הגשתי, וזה הצליח. אחד השחקנים שלי גילה לא מזמן שאני צעיר ממנו בעשר שנים. זכיתי לקבל הזדמנות, וגם הכרה והערכה. נותנים לי משאבים ולגיטימציה, וזה דבר מדהים. אני זוכה גם לליווי אמנותי של איתי גנות היקר, במאי שעובד בברלין."
במה עוסק המחזה שכתבת – "איזהו"?
"המחזה מספר על טירון שמתגייס ופוגש חבורת טירונים ובראשם מפקד שהוא דמות לחיקוי, זה שמלמד אותם איך להיות גברים. הוא דמות הגבריות שכולנו צריכים לשאוף אליה כביכול. הטירון לעומת זאת הוא מה שנקרא 'טירון קקה' – הוא בולט בחוסר ההשתלבות שלו. המערכת מנסה להתאים אותו לצרכיה, וכשזה לא מצליח היא מנסה לפלוט אותו. בהצגה אין כמעט טקסט, היא בנויה ממערכת הטקסים שממנה מורכבת טירונות, שמטרתה לקחת את הילד ולהפוך אותו לחייל. אז זובור זה טקס, ניקוי הנשק, השבעה – לכל דבר יש את הכבוד שלו. מבחוץ אפשר לראות את הזיוף, אבל מי שנמצא בפנים לא רואה."
איך נולד הרעיון?
"הוא נולד מחוויית הצבא הלא נעימה שעברה עליי. הייתי חצי שנה בצבא, בחודשיים הראשונים התחלתי טירונות קרבית וקיבלתי שוק. הייתי נער לא יציב, וגיליתי שמפחיד אותי להחזיק נשק – הפחיד אותי להחזיק משהו שבלחיצה על ההדק יכול להרוג."
היום יש אפשרות לא להתגייס מטעמי פציפיזם.
"זה לא היה בקטע פציפיסטי. דווקא ויתרתי על תפקידים של 'אנשים חכמים' כדי להיות 'גבר'. אבל גיליתי שלא קורצתי מהחומר שממנו עשויים גיבורי מלחמה."
מה עשית ברגע שהבנת את זה?
"המערכת לא ידעה איך לאכול אותי. הניסיון שלה להוציא אותי החוצה ברגע שחוסר ההתאמה שלי נחשף היה קיצוני מאוד. זה הגיע למצב שהייתי נעול בחדר ולא אכלתי. הייתה לי דלקת, שמו אותי בבידוד ולא נתנו לי אוכל. פשוט לא ידעו מה לעשות בפגם שבאתי אִתו, אותו פחד לירות."
נשמע זהה למחזה.
"המחזה לא מבוסס לחלוטין על הסיפור שלי, אבל יש בו הרבה ממני, בעיקר בסוף. גם האנשים שעשו לי דברים לא טובים היו בעצמם במצוקה, ראיתי את זה בעיניים שלהם. אני חושב שהרבה אנשים יכולים לראות את עצמם בסיפור הזה."
הרתיעה שלך מאלימות מתבטאת גם בעולם המשחק?
"כאן זה שונה. אחת הסיבות שלקחו אותי לשחק את התפקיד של שמשון ב'שמשון הנזיר' היא הקלות וההנאה שבהן אני מבצע סצנות של אלימות. לעומת זאת, במציאות יש קושי מסוים שאנו חווים כחברה לנוכח הרעיון שנותנים לנו נשק, ושמלמדים אותנו לשוש אלי קרב. מגדלים אנשים שרוצים לירות. אידיאל הגבריות שלנו קשור לזה. לא רק בהקשר צבאי אלא גם באופן כללי – גבר לא צריך להרגיש שום דבר מלבד כעס."
אז המחזה נוגע בסוגיות של מגדר?
"תראי, כשאומרים מגדר מתייחסים לכל דבר חוץ מלגברים. תכתבי מגדר בגוגל, מיד תקבלי תאוריות פמיניסטיות. זה דבר משמעותי, כי יש גברים שחושבים שאלימות נגד נשים היא בעיה של נשים, אבל למען האמת זו בעיה של גברים, כי הם לא יודעים איך לנהל את הכעס שלהם. גבר אמור להיות מסת שרירים מהלכת. יש דה-לגיטימציה פנימית של הגבר כלפי עצמו."
"איזהו" הוא ביטוי של הסוגיה המגדרית הגברית בהקשר הצבאי, אבל החשיבות של המחזה היא לא רק בהצבת ראי מול החברה המיליטנטית שבה אנו חיים, אלא באפשרות לצפות במחזה ולמצוא בו נקודות חיבור לכול. במחזה הגיבור אינו המנהיג הקלאסי אלא דווקא האאוטסיידר, זה שלא מצליח להשתלב ולענות על דרישות החברה שבה הוא חי. ובמילותיו של עופר "אני לא עושה הצגה על הצבא, הצבא הוא ביטוי של הגרעין שבו אני מתעסק, שזה משהו שקיים סביבנו כל הזמן."
מהיכן אתה שואב השראה כשזה מגיע לכתיבה ולבימוי?
"כשאני עוסק במה שאני מביים ההשראה תמיד קיימת, התודעה ממוקדת לחלוטין בעולם הזה. בדרך לפה ראיתי מישהו כמעט דורס אישה שעמדה בחניה ושמרה אותה למישהו. הוא פשוט עשה רוורס לכיוונה. אני מסתכל עליו ורואה את האלימות, את תחושת הבעלות, ואת הדבר שהתעורר בבחורה ברגע שהוא נסע לכיוונה.
וכמובן – הדדליין.
כתבתי מחזה ילדים לפסטיבל חיפה, מחזה בחרוזים. עבדתי כל כך טוב בחמשת הימים שלפני ההגשה. הדדליין דורש ממך להתפקס ולהוציא את היצירה מעצמך."
איך אתה מתחבר לתפקידים?
"כשאני מתחיל לעבוד על תפקיד אני שם לב לפעולות יומיומיות שאני עושה שקשורות לדמות. למשל, שמשון חושני מאוד, אז אני יכול לעבוד על הדמות באכילה – אני שם לב איך אני אוכל, איך הידיים מחזיקות את האוכל. הוא עסיסי. זה דבר מדהים. החיבור קשור גם למערכת היחסים עם האנשים שאני עובד אִתם. לדוגמה, בלימודים שיחקתי במחזה 'איש הקריות' שביים יפים רוננברג. שיחקתי בחור בן שלושים בעל צרכים מיוחדים, שאחיו טיפל בו המון, והדינמיקה ביניהם הייתה כמו בין פיל לעכבר. הדמות שלי הייתה מסוכנת מאוד עבור דמות האח. מערכת היחסים ביני לבין הבחור ששיחק את האח נעשתה דומה, משהו טיפולי כזה. הוא גם קיבל את זה שהייתי מכפכף אותו וכאלה.
יש שיאמרו שעולם התיאטרון הוא זמני לעומת עולם הקולנוע. מה דעתך?
"כל מה שיש לנו להציע במלחמה העיקשת נגד הקולנוע, שהקולנוע מנצח בה ניצחון מוחץ, זה שאנחנו חיים, יש לנו גוף שעשוי מכל מיני חומרים, וכל זה נמצא על הבמה. הקולנוע מסוגל לספר סיפור פי מיליון יותר טוב, אבל אני רואה בזמניות של התיאטרון משהו חיובי וייחודי. זו החיות, דברים שאי אפשר להוריד מהם את העיניים, החיפוש אחר אדם חי ופועם שנמצא על הבמה. יש משהו מדהים במראה של אדם שהגוף שלו עובד קשה. מה שאנחנו מציעים זה משהו שקורה עכשיו, זמני, וכשהוא לא קורה זה לא נעים. החוויה של תיאטרון לא טוב קשה מאוד, לעומת סרט גרוע שאפשר פשוט לכבות. אבל גם להפך, כשההצגה טובה והאנרגיות במקום פועמות ורוטטות, יש מתח בכל הגוף וה'היי' היסטרי. יושבים מאה איש בתוך חדר וכולם נענים לתשוקה הזאת ומתמסרים לדבר הזה, לכאן ועכשיו."
האם יש מקום לתיאטרון בירושלים?
"בטח. יש פה בעיניי יצור שמתעורר מתרדמת וטבעי שהוא עוד מנוון, אבל הדרייב הפנימי שלו רוצה לרוץ מרתון. הדור החדש, אלו שיישארו בירושלים, כבר מבינים שאין כאן כמעט איפה להשתלב, ולכן צריך ליצור. התודעה של אדם יוצר היא כמו של בעל עסק, שמוכן להשקיע המון אנרגיה וכסף כדי להצליח. משהו בזה שירושלים היא כמו פרבר מבחינת תיאטרון יכול לייצר אמנים שעטים קדימה."
מה אתה יכול להגיד לצעירים שרוצים ללמוד תיאטרון ופוחדים מחוסר היציבות בתחום?
"לעשות את זה רק אם זה במהות שלך. תיאטרון בארץ זה כמו הבית של סבתא. אתה מכבד את זה, זה נוסטלגי, יש בזה משהו מוכר, וריח שגורם לך קצת לרצות לפתוח חלון. זה לא עכשווי ולא רק כי קורים דברים מעניינים יותר בפולין ובברלין. יש סיבה לכך שרק מעט מהסטודנטים למשחק הולכים לתיאטרון – זה רק מתוך אהבה אמתית. אם אין תשוקה בוערת זה לא קורה."
מה השאיפה שלך מבחינת קריירה?
"החלום הגדול שלי הוא שאהיה חופשי לבחור בתור שחקן מה אני עושה ומה לא. שלאט לאט יהיה פחות קשה במקצוע ושאדע שהעולם מקבל את מה שאני עושה. זה כמו מתנה שאני צריך לתת, משהו שאני צריך לבטא מתוכי שהופך אותי לבעל משמעות לקהילה שאני חי בה."
בסטודיו של האמן
ריאיון עם עופר ירושלמי (25), שחקן ובמאי, בוגר בית הספר למשחק ניסן נתיב בירושלים. משחק את שמשון בהצגה 'שמשון הנזיר', שתעלה באמצע מרץ בתיאטרון מיקרו בעיר, ומביים מחזה שכתב, 'איזהו', בתיאטרון הבית ביפו.
אביה לוי
