top of page

אין מלאכת אמנות הנגועה בתפיסות רומנטיות ומיסטיות כמו מלאכת השירה. רגע היווצרות השיר הוא בעיני רבים מעין רגע קדוש, על-טבעי. זהו רגע שכוחות על-אנושיים מתערבים בו לטובת האדם הפשוט ומעבירים דרכו תבונה ויופי עילאיים. בתרבות הפופולרית רגע הכתיבה מוצג כשיא בחיי המשורר, קתרזיס רגשי הנובע מסבל, תלאות ותהפוכות דרמטיות. זו אותה התפיסה של "תַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת" (ביאליק). בעקבות התפיסה המוטמעת הזאת, של התגלות חד-פעמית, הכתיבה אינה נראית מלאכת חול יום-יומית, כזאת שלומדים אותה ומתאמנים בה. הדגש על 'נס' הכתיבה מונע את ההתחקות אחר המניעים לפעולת הכתיבה, אלו המתרחשים בראשו של הכותב לפני המגע של העט בדף.

הכותב מגיע אל הדף לאחר ש"הופעל", כלומר שם לב לאיזו הוויה או לתנועה, חיצונית או פנימית. "מין תחושה שמשהו נעשה נמס לגמרי ביופי" (יהודה עמיחי). טרם כתיבת המילה הראשונה המשורר בונה את התפאורה של השיר, הוא תומך אותה בקורות ובחבלים, נותן לה דלתות כניסה ויציאה ובוחר לה תאורה שבבוא העת תעניק למילותיו בהירות ומיקוד. מהי התפאורה הזאת הנחוצה  ל״כתיבת השירה״? מה מניע את גלגלי השיר? מה מפעיל את הכותב?

התשובות על שאלות אלו הן חלקיות, שכן מספר המניעים לכתיבה הוא כמספר השירים שנכתבו אי פעם. לכן אגע רק בכמה "מפעילי כתיבה", כפי שעלו מראיונות שערכה הלית ישורון עם משוררים עבריים משנת 1981 עד 2004. ראיונות אלו פורסמו בכתב העת 'חדרים'. אני מאמינה שאותם "מפעילים" יכולים לעזור לנו, הכותבים והכותבות, לחקור את המניעים הפרטיים שלנו לכתיבה ולדעת כיצד להפעיל את 'התדר' השירי שלנו.

 

התבוננות
ההתבוננות היא פעולה של יציאה מ"האני". אני מניחה את "האני הרגשי" בצד וסופגת את הקולות והטקסטורות של הדברים סביבי. "הכל יפה בעולם. לא יפה, הכל אמת. הכל קיים. הכל אתה רואה" (אבות ישורון). ההתבוננות היא תיאור מינימליסטי, חף מרגשנות. היא אינה מעוניינת לספר סיפור או להעביר מסר. היא חלק מתפיסת זן הקובעת ש"האני" קשור באופן מהותי לעולם, כלומר – הזיקה ביני לבין כל פרט בעולם היא בלתי נפרדת, מעצם היותנו. על כן אנו יכולים לספר את היותנו בלבד. גילוי הזיקות מעורר הזדהות רגשית כלפי  דברים שאינם אנושיים או תבונתיים ובזאת הוא פותח לנו צוהר לתהיות על טבעו של העולם ועל חלקנו בו. "הממשות המדהימה של הדברים/ היא תגליתי מדי יום ביומו", במילותיו של פרננדו פסואה (שירי אלברטו קאירו).

 

מדריך מקוצר לכתיבת שירה וכיצד להניע אותה

מאת: ערן שפירא

התוודות

ההתוודות היא פעולה אינטימית בין האדם לנפשו. "האני הרגשי" מבקש לפתור סוגיות רגשיות בלתי פתורות לצורכי חקירה עצמית, פורקן והתחדשות. הוא עושה זאת בדיבור ישיר על "האני" ובחשיפה ביוגרפית. "השיר בא כשהוא גילוי של משהו על עצמי" (יאיר הורוביץ).  הווידוי מעניק פורקן לתחושות של הכותב, מביכות או כואבות ככל שיהיו. הפורקן הוא אקט של אשרור רגשי. הוא נותן שם וצורה לחוויות רגשיות מורכבות ומופשטות ולפיכך נותן להן גם תוקף ולגיטימציה.

היזכרות

חווית ההיזכרות היא חוויה רב-חושית. היא נוצרת בעקבות מעבר בין זמנים, כשמשהו מן ההווה (ריח, קול, חפץ, מקום וכו') "מפעיל" למעשה חוויה רגשית מן העבר. ההיזכרות היא במידה רבה דרך מן האובייקט החיצוני, משהו שאנו "רואים", "שומעים" או "טועמים", אל רגש עמוק ונסתר בתוכנו.  זו חוויה חושית ורגשית של חוץ ופנים החוברים יחדיו. כך למשל מתאר יהודה עמיחי את פעולת הכתיבה שלו השזורה בהיזכרות מתמדת: "עץ מיוחד, פרצוף מיוחד או זיכרון מיוחד.. תמונה אחת, דימוי אחד.. משהו מן החוץ.. קצר בין חוץ ופנים".

הידברות
פעולת ההידברות היא הרצון לצאת מבדידותו של "האני" אל עבר "האחר" – לחלוק את ההוויה האנושית על כל רבדיה עם אדם נוסף. בעיני יאיר הורוביץ כל שיר הוא רצון לשוחח: "הכרח פנימי לדבר כשאין עם מי לדבר". ההידברות יכולה להיות הידברות עם אדם אחר כשם שהיא יכולה להיות הידברות עם קולקטיב. במובן הזה הידברות היא אקט פוליטי, שהרי מהו אקט פוליטי אם לא ניסיון לשרטט את קווי המתאר שלך (הפרטיים או הקולקטיביים) אל מול פרט או קבוצה השונים ממך? המפגש עם האחר חושף אותנו לחוויות, לרגשות ולמחשבות שונות משלנו והוא טומן בחובו את הכמיהה של כל בת אדם לקרבה ולשייכות.

 

ה"מפעילים" יכולים להופיע יחדיו בצורות שונות, אך הם מבטאים רצון בסיסי אחד: לשורר את ההוויה האנושית שלעולם לא נוכל להניח עליה את האצבע. ההתמקדות בכל אחד מ"המפעילים" בנפרד מאפשרת לבחון מהלכים רגשיים המניעים את הכתיבה. אבל אולי חשוב מכך, היא מאפשרת לנו לעבור תהליך של חקירה ולמידה אישית.

ממד שירה

bottom of page