"כַּנִּי לִי, מוּזָה, הַגֶּבֶר זֶה רַב-הַנִּסָּיוֹן"*
המעטפת היא החיפוי החיצוני, העור של הדברים הדוממים והחיים גם יחד. האדם מחפש למצוא אסתטיקה וקיום הרמוני, לכן הוא רואה עצמו במונחים של יופי ויוצר לעצמו מעטפת כדי להרגיש שווה ובעל ערך. בהיותנו ישויות חברתיות יש למבט החיצוני כוח לעצב את המעטפת שלנו ואת הדימוי העצמי הנובע ממנה – בין שמדובר במחוות המגדריות שאנו מאמצים ובין שמדובר בבחירת הלבוש ובטיפוח הגוף. מודל היופי אמנם משתנה מחברה לחברה ומתקופה לתקופה, אך בכל חברה ייצוג אידילי מגדרי מעצב את הפרט, והוא מרגיש מחויב לו בשל הרצון להשתייך לסביבתו.
השירה היוונית האפית תרה אחר יופי נשגב, מהמם במובן המילולי, וגיבוריה הם לוחמים עזים, אכזריים וארוטיים. הגברים באיליאדה של הומרוס, ובראשם אכילס, עשויים ללא חת – הם יפים להפליא, חזקים בכל קנה מידה, רגליהם זריזות והנפות החנית שלהם מדויקות.
הדו-קרב הראשון באיליאדה, הפותח את מלחמת טרויה, הוא אקט מיני-ארוטי לחלוטין בתיאורו: חניתו של מנלאוס פוגעת באויבו מתחת לקו המפשעה ושורטת אותו. משלב זה האפוס מתאר את החרבות והחניתות כבעלות כוחות עצמיים, כעין פאלוסים אשר גברים מטיחים זה בזה באקטים של חדירה פיזית שמטרתה להכניע את היריב. זהו נשק שהמשורר משתמש בו, נשק המסתיר מאוויים כמוסים ליחסי מין הומו-ארוטיים שאינם יכולים להתקיים בין חומותיה המבוצרות של הגבריות בלי כוחניות והרס.
200 שנה מאוחר יותר, בשיר יווני של משורר לא ידוע נכתב: "..הוּא מְרֻצֶּה מֵאֲהוּבוֹ/ כָּל עוֹד נֶהֱנֶה לְהִנָּעֵץ עַל-יָדוֹ./ אֲבָל כְּשֶׁהַכֵּיף מִסְתַּיֵּם/ הוּא מַשְׁלִיךְ אֶת יַקִּירוֹ הַקּוֹדֵם/ וּמְחַפֵּשׂ לוֹ סוּסֵי-הַרְבָּעָה שְׁרִירִיִּים" (תרגום – שמעון בוזגלו). התפיסה של מין הומוסקסואלי שיש בו אלימות המאפיינת את הלוחמה הגברית, תואמת לדיכוי הנשיות של אותה התקופה ביוון. הגברים ראו עצמם עליונים, הנשים לא נהנו מזכויות וכל מודל מגדרי אחר בתוך קבוצת הגברים הוקע או היה נתון ללעג ולקלס. הגברים שקיימו מערכות יחסים זה עם זה זכו לכבוד כל עוד היו גבריים דיים (אתלטים משוחים בשמן, חניכי אמנות המלחמה וכו').
מלחמת טרויה היא מלחמה על היופי: היא פורצת בגלל מריבה על הלנה, היפה בנשים, ובכך מסמלת את הניסיון הגברי לתפוס בעלות על היופי. בהמשכה, במסעות הרג רצחניים נחשפת תאוות הגברים לניצחון ולכבוד המיוחל שמגיע עמו – כבוד שיש בכוחו לשמר את דמותם במעטפת של יופי נצחי.
הגבריות בעיני המשורר, המצוד אחר יופי נצחי בשירה היוונית העתיקה ההומו-ארוטית
מאת: ערן שפירא
על הרקע האלים הזה, מוצגת לנו אהבתם של פטרוקולוס ואכילס, אהבה גברית חפה מאלימות ודורסנות, שיש בה רעות ואמפתיה, ושהיופי בה בעל מהות פנימית עזה יותר ואינו רק חיצוני. עם זאת לאחר מות פטרוקולוס יוצא אכילס, ככל הגברים, למסע הרג משולח רסן, הוא נוקם בהקטור רוצחו של אהובו והורג כל מי שנקרה בדרכו.
אם יש חמלה בכל האפוס המסועף הזה, שאין בו דמות אחת שחפה מאלימות או ממוסר קלוקל, הרי היא מתגלה רק בחלקו האחרון – במפגש בין אכילס לבין אביו של הקטור, כאשר האב מבקש בתחינה מאכילס שישיב לו את גופת בנו. המפגש הטעון הזה מסתיים בבכי על המתים שלא ישובו והוא מביא לתוכחה ולהכרה בכוחה האיום של הערצת הגבריות והמלחמה. כמו גם לייאוש ממעגל הדמים הבלתי פוסק המכלה בנים צעירים בשם הגבורה. עוצמת המפגש מזוקקת לבסוף לרגע שבו שני הגברים מביטים זה בזה ומשתאים זה מיופיו של זה, יופי שאינו חיצוני, אלא יופי של ההכרה זה באנושיותו ובכאבו של זה. יופי זה הוא ששובר את חומות הגבריות.
ב"משתה של אפלטון", שנכתב 400 שנה מאוחר יותר, ינתחו את הארוס (פעולת האהבה) כפועל יוצא של החיפוש אחר היופי, הוא "שאיפה וגעגועים אל השלמות" – שלמות שהיא איחוד ואחווה בין אדם לרעהו. "הוא פודנו מכל זרות וממלאנו רגש קורבה (קרבה)" (בתרגום טשרניחובסקי). הנה מתגלה היופי שאינו חיצוני או תלוי גוף, אלא יופי של מעשים, של רעיונות ויותר מכל – של אהבה.
אף שעברו כבר יותר מאלפיים שנה, אפשר ללמוד מיחסי הגברים באותה עת וממודל הגבריות היווני גם על המודלים הגבריים הקיימים בחברה שלנו היום. בחברה הישראלית למודת הקרבות ורווית הדמים, הגבריות הלוחמנית מועלית על נס והנשיות עודנה נתפסת נחותה ומזיקה. היא חברה המעריצה סממנים של חוזק וחוסן ומאמינה כל כך בפולחן המתים ובקדושת המוות. לפיכך היא יכולה בקלות להיות החברה שמתאר הומרוס. דווקא משום כך הקריאה באפוסים של הומרוס היום מאפשרת מבט נוקב וביקורתי היישר בקרביים שלנו עצמנו.
ממד שירה
* שורות הפתיחה של האודיסיאה בתרגום שאול טשרניחובסקי. הומרוס פונה אל המוזות, אלות היצירה, שיעזרו לו לעצב את דמותו ואת סיפורו של הגיבור ושיפיחו בו השראה.