ב-13 במאי התקיימה צעדת השרמוטות בירושלים. הצעדה, שמקורה בארצות הברית ("SlutWalk") יוצאת נגד התפיסה כי לבוש, חושפני ככל שיהיה, או התנהגות 'מתירנית' (כדברי השופט ציון קאפח: "בת 9 עם אופי מתירני") הם הזמנה לאונס, להטרדות, לתקיפות מיניות ואפילו לרצח. והרי כל גוף של אישה (בין שהוא מכוסה ובין שלא), בכל גיל ובכל מקום, הוא מיני ופרוץ לגברים. זאת השנה השנייה שאני משתתף בצעדה, וכשניגשתי לכתוב את הטור החודש עלה בי הרצון לדבר על אותה א-סימטריה כפי שהיא מתבטאת בשירה העברית.

​

יש גישה הטוענת כי שירה יש לבקר בכלים אמנותיים וספרותיים גרידא, ולא דרך פריזמות פוליטיות, חברתיות או מגדריות, רחמנא ליצלן. אך זו טעות בעיניי. השירה אינה חיה בתוך עולם מילולי חף מהיררכיות, ממערכות חברתיות וממנגנוני משטור.
 

"עִבְרִית הִיא סֶקְסְמַנְיַאקִית/ עִבְרִית מַפְלָה לְרָעָה אוֹ לְטוֹבָה/ מְפַרְגֶּנֶת נוֹתֶנֶת פְּרִיבִילֶגְיֹות" (יונה וולך).
 

תפיסות סקסיסטיות ומיזוגניות בשירה העברית הן דבר שבשגרה והן מצויות אצל משוררים הנחשבים לאבות השירה ולמחיהּ. ראו כיצד מתאר ביאליק את השינוי שחל אצלו בתפיסה כלפי האישה: ביום הבהיר האישה צחה, תמה ופורייה (ממלאת את תפקידיה ה'נשיים' כהלכה): "וַיְפַתַּח חֶמְדָּתֵךְ וּבְשָׂרֵךְ,/ וּכְגֶפֶן פֹּרִיָּה בָּשָׁלְתְּ", ואילו הלילה חושף את זוהמתה: "וּכְלָבִים נְבָלִים בַּהֲדָרַךְ/ יָרִיחוּ מֵרָחוֹק נִבְלָתֵךְ". מה זה אם לא ה'הפרד ומשול' הדיכוטומי בין אשת חיל בתולה, קדושה ופורייה, המשרתת את המבט הגברי, לבין זו הפרוצה בחשכת הליל, המינית, והבוגדנית, זו שאנו מכנים כיום 'שרמוטה'. נציין גם את אלתרמן, בפנינה 'ניגון עתיק' המתארת טרנספורמציה דומה. בו ברגע שהאישה אינה בבלעדיותו הגמורה של הדובר: "תִּהְיִי צוֹחֶקֶת/ בִּלְעָדַי בִּמְסִיבַּת מְרֵעַיִךְ", היא מאיימת על אונו ועל גאוותו ולכן מותר לנהוג בה באלימות, מטאפורית או פיזית: "תַּעֲבֹר קִנְאָתִי שׁוֹתֶקֶת/ וְתִשְׂרֹף אֶת בֵּיתֵךְ עָלַיִךְ". אלו מקרים קלאסיים של חרדה מאישה שאינה בבעלות גברית, אישה החורגת מן הגבולות המותרים לה במרחב הפטריארכלי. אי אפשר שלא להזכיר גם את אהרון שבתאי, שבשבילו האישה מצטמצמת לחורים ונקבים שיש לחפור בהם ותו לא: "אֲנִי עֶבֶד שֶׁל הַקּוּס שֶׁלָּךְ/ ..הַמַּכּוּשׁ שֶׁלִּי הוּא הַזַּיִן/ הַמַּעֲמִיק בַּסֶּדֶק וּמְתַחֵחַ". גם רוני סומק הופך את גוף האישה לשדה קרב שיש להסתער עליו באקט אלים ורצחני: "הָיוּ לָנוּ 30 שְׁנִיּוֹת לְהִסְתַּעֵר עַל הַפִּטְמָה,/ הִיא הָיְיתָה גִּבְעָה/ שֶׁהִזְדַּקְּרָה בִּקְצֵה מַסְלוּל הַמִּכְשׁוֹלִים שֶׁל בְּסִיס הַטִּירוֹנוּת". חומרתם של שירים מן הזן הזה היא בהצדקה שהם מעניקים לפעולות מיניות חד-צדדיות ואלימות באצטלה של שירה נועזת ובוטה. 

​

המבט השירי הגברי אלים כלפי האישה ומנכס את גופה לשימושי און אינטלקטואלי ומיני כאחד. גם היחס למשוררות נגוע לרוב בחיטוט מן הסוג הצהוב. דוגמה מובהקת לכך היא סימונה של וולך כאישה נימפומנית, מתוסבכת נפשית ופרוצה (כפי שאמרה שרת התרבות לשעבר, מרים גלזר: "בהמה מיוחמת") או השימוש הציני שעשו גברים במיניותה כדי לספק יצר מציצני – כל אלו הם הניסיונות העיקשים של החברה לשלוט על נשיות ועל מיניות נשית, לנטרל את הריבונות של האישה על גופה, כמו על מילותיה, ולכלוא אותה בייצוג מסוים ממשמע, מבייש ומקטין.