לפני שאגש לספר השירים המאלף של להב, אתוודה שאת העיסוק בפוסט טראומה של תקיפה מינית לקחתי על עצמי כשמלווה אותי תחושת בהילות וחובה לצד חשש כבד. העיסוק בפגיעה מינית, בתור אדם שחי עמה ועם אותיות הבשר שהיא מקעקעת, מחייב אותי להתמודד עם פצע חרוך.
עם זאת, היה לי חשוב לתת ביטוי לקול נפגעי הטרור המיני והמגדרי. אנו מרבים לדבר על פוסט טראומה בהקשר הצבאי, אבל דווקא את האלימות המינית, המתרחשת יום-יום, המשתקת והמבוטלת בשיח הציבורי הגברי והאלים כשלעצמו, אנו מוחקים מסדר היום הביטחוניסטי.

 "אֲנִי רוֹצָה לִנְקוֹב בְּשֵׁם אֲבָל גָּזְרוּ/ אֶת פִּי", כותבת הילה להב. לקריאה בשם יש חשיבות – חשיבות בשינוי התפיסות השגורות כלפי מין וכלפי פגיעה מינית וחשיבות בריפוי הקולות של הנפגעים והנפגעות (שפיהם ופיהן נגזר שוב ושוב), האנוסים באשמה ובשנאה עצמית והנאבקים בתגובתה המזלזלת של החברה. את הפה הזה נדמה שלהב מבקשת לעצמה בחזרה בעזרת השירה.

"...הַגּוּף שֶׁלִּי פְּרִיחָה, גָּדֵל וּמִתְפַּשֵּׁט/ כְּכָל שֶׁתְּגָרֵד/ וְזֶה חַי/ וְזֶה גָּלוּי/ זֶה לֹא נִגְמָר"
 

הפואמה 'עד הבוקר' של הילה היא מסמך קשה, חסר-רחמים ואכזרי. עוצמתו של הטקסט היא בעיסוק הפיזי לחלוטין בגוף – המבותר, המותר והמעיד על העוול. בפואמה, מסכת העינויים שעוברת הדוברת, שורה של פגיעות מיניות המתרחשות על פני לילה, נשזרת במיתיות של סיפור פילגש בגבעה (סיפור מספר שופטים על פילגש שעוברת אונס קבוצתי ואלים של גברים משבט בנימין ונפטרת לעת בוקר. איש לוי שולח את חלקי גופה לשאר השבטים כדי לפרסם את המקרה). קולה של הדוברת נשמע דרך שנים עשר מאיבריה שנשלחו לקצות הארץ כדי לספר על המקרה. לכל איבר מוקדשים שירים קצרים שעוסקים בזיכרון הלילה, כמו בתהליך ההחלמה והאיחוי.
"בְּשָֹרָם קָרַע בִּבְשָׂרִי כָּל הַלַּיְלָה./ ... אֲנִי הַגּוּף שֶׁנִּקְרַע מֵהַגּוּף"

הדו-שיח של הילה עם הגוף הוא מורכב. ההלם שהגוף נכנס אליו בעת הפגיעה, שאין ממנה 'ברח' וגם לא מתאפשר בה ה'הִילָחֵם', מייתרת את הגוף בסיטואציה המזוויעה ביותר ומכאן נוצרת תחושת בגידה עצומה. בגידה זו מקבלת ביטוי בשירה 'מה', שהיא פותחת בשורה "מַה לְּבַקֵּשׁ מִמִּי שֶׁבָּגַד". היכן שהגוף המוחשי אמור להתנגד, הוא כושל. הנפש נותרת להתענות בתוך בשר שאינו עונה לה. כנגד השיתוק היא מבקשת לתקן את העיוות, אם לא בעולם האמתי אז לפחות בשירה – "מֵהָרֶגֶל שֶׁתִּבְרַח מֵהָעַיִן שֶׁתִּשְׁכַּח/... מֵהַפֶּה שֶׁיָּעִיד".
 

ביתור איבריו של הגוף בסיפור פילגש התנכ"י מעניק לדוברת ביטוי מוחשי לתחושת הפירוק הגופני והנתק הדיסוציאטיבי שחווה הנפש בעת האונס. כל איבר מבקש כפרה, לשוב אל מקומו ולפעול כפי שלא היה מסוגל "הָאֶצְבָּעוֹת אָמְרוּ: הַצֵּל. הַיָּד אָמְרָה: הַכֵּה".

​

עקב רגשות אשם הדוברת מאבדת את כושר ההבחנה בין קורבן לתוקף "אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶצְבָּעוֹת, אָדָם/ הָיִיתִי. לֹא יָדַעְתִּי מַה הֶחֱזִיק/ וּמָה עִנָּה" (מתוך 'בוקר').  היא מציגה את היבטיה החמורים של אשמת הגוף "זֶה עֹנֶשׁ עַל הַבָּשָׂר הָרַע שֶׁלִּי/ שֶׁהִסְתַּבַּכְתִּי בּוֹ". האשמה גורמת לה לרצות להצטמצם עד תום, לא להיראות עוד במלוא הבשר ולהיות גוף חי (נושם, ובין היתר גם מיני). כלומר, היא אינה רוצה שיראו בה משהו שעלול "להזמין" את התקיפה. אל המשוואה נכנס גם ההיבט המגדרי. הוא שהופך את האישה לכלי קיבול, מפרק אותה לאיברים (כמו המאכלת), רואה בה עצם מיני ולוקח עליה בעלות: "זֶה קָם. זֶה דָּחַק. זֶה הִפִּיל./ זֶה מָחַק. זֶה פָּתַח. זֶה רִסֵּן". בשיר נוסף היא כותבת "אָסוּר הָיָה לִי לַהֲפֹךְ אִשָּׁה". היא מתענה, ובצדק. בעולם הפואטי של הפואמה ובזה שמחוצה לה, פילגש בגבעה אינו רק סיפור, הוא מבטא שיטה עתיקת יומין ואוניברסאלית לשליטה בנשים ולהתרת גופן.

זה כתוב עלי באותיות בשר