למה אנחנו חוזרים לשחור לבן? בימינו, צילום סרט בשחור לבן מתויג באופן מידי כאמנותי או בפשטות - לא מסחרי. ישנם צופים רבים שממש סולדים מצפייה בסרטים בשחור לבן. לי יש אהבה גדולה לסרטים בשחור לבן. יש בהם משהו גולמי וחשוף, כמו לראות את הפיגומים של הסרט. כאשר במאי בוחר כך בימינו, עולה השאלה למה לצלם סרט בשחור לבן היום? מה המשמעות של הבחירה הזאת? נדמה לי שלרוב זה קשור לעולם ערכים אחר, ישן, שהבמאי רוצה להרהר עליו או לערער אותו. זו החלטה שבמהותה חותרת אל הראשוניות של העשייה הקולנועית.

​

סרט לבן: סרטו של האנקה מ-2009 הוא אלגוריה פוליטית המתרחשת בערב מלחמת העולם הראשונה בכפר קטן בגרמניה. הסרט מתאר איך תושבי הכפר מתמודדים עם רצף של אירועים אלימים ומסתוריים שמתחוללים בקהילתם. האנקה אמר שהוא רצה שסרטו יראה כמו תמונות מתחילת המאה ה-20, אך לדעתי יש בבחירה הזו משמעות עמוקה יותר. הצבעים מתכתבים עם תקופת האידאולוגיות הגדולות וההרסניות שצמחו בתחילת המאה העשרים. הילדים בכפר מקבלים חינוך נוקשה שלא נותן דגש על ההיבט האנושי. הם מחלקים את החיים לטוב ולרע מוחלטים ולא נותנים מקום לצדדים האפורים של הקיום. הלובן בולט יותר מהחושך בצבעוניות של הסרט הזה, מפני שאנו רואים את פני השטח, את הפסטורליה הכפרית. החושך נמצא מתחת לפני השטח. ככל שהסרט מתקדם אנו מבינים שאותם ילדים אבודים יהפכו להיות הדור שהעלה את היטלר לשלטון.

​

לילה טוב ובהצלחה: סרטו הטוב ביותר של ג'ורג' קלוני מ-2005 מספר על מאבקו של העיתונאי אדוארד מורו בסנטור ג'וזף מקארתי שרדף אחר אמנים ואנשי תקשורת מכיוון שטען שהם קומוניסטים. זהו סרט קטן ומתוחכם שמשתמש בשחור לבן על מנת לאחד בין הסרט לבין קטעי הארכיון מהתקופה. גם בסרט הזה, לשחור לבן יש משמעות אחרת. הסרט יצא ב-2005 בשיאו של מאבק נגד הלגיטימציה של המלחמה האמריקאית בעיראק. באותה תקופה, הממשל תחת הנהגתו של בוש נאבק נגד עיתונאים שטענו שאין לממשל הוכחות לכך שעיראק מחזיקה בנשק להשמדה המונית. רק לאחר מאמצים גדולים ולחץ ציבורי כבד, ממשל בוש הודה לבסוף שהמודיעין שהיה להם אכן היה שגוי ולא היו ממצאים לנשק להשמדה המונית. סרטו של קלוני משתמש בעבר כדי לשקף את ההווה ובכך הוא מתריע נגד התפקוד הכושל של הטלוויזיה של ימינו בסיקור המציאות. הצבעים מתקשרים לערכים של תקופה. כוחו של הסרט נובע מחוסר המגמתיות שלו. הסרט מציג את כל הדילמות שהיו במערכת החדשות שבה מורו עבד. מורו לא חושש לארצו בלבד, אלא גם למקום עבודתו ועתידו המקצועי. הוא לא קדוש, הוא פשוט עיתונאי הגון.

​

נברסקה: גיבורי סרטו של אלכסנדר פיין מ-2013 הם וודי ודיוויד, אב ובנו שיוצאים למסע ברחבי ארצם. בתחילת הסרט וודי מקבל בדואר פרסומת למגזין שטוענת שזכה במיליון דולר. דיוויד מנסה להסביר לו שזו רק פרסומת, אך וודי מתעקש לנסוע כדי לגבות את הכסף ודיוויד מסכים להצטרף למסע האשלייתי כדי לשמור על אביו. תוך כדי המסע הצופים נחשפים לנברסקה, מדינה שלמה, מוזנחת ונטושה. הנופים והשטחים הריקים משמשים כתיאור של מקום אך גם של מצב נפשי. פיין משתמש בשחור לבן כדי להדגיש את הפער בין העבר להווה, בין האב לבנו, בין ההבטחה של המקום הזה למציאות המכוערת שלו. הסרט מרגיש כמו מסע באלבום תמונות ישן, הוא נוסטלגי ועדין אך יש בו אמירה נוקבת על אמריקה, על אב ובן שנוסעים להגשים חלום ששניהם יודעים שהוא לא קיים.