אני זוכרת את הרגע הזה. ניצבת מול המראה בחדר המשותף לי ולשלוש חיילות נוספות באכסניה בפתח תקווה. פותחת את הכפתור של החולצה הירוקה, מסתכלת על תג היחידה שלי, על התוספת המושחלת לכומתה: 'צלם צבאי'. משאירה על גופי את המדים ומתבוננת בי כזו. שעות ספורות קודם לכן קיבלתי זימון לשיחה מראש המדור ונשאלתי האם אני מעוניינת להישאר תקופה בקבע כמפקדת היחידה. אבל אני רק סמלת, אמרתי בביישנות... את תקבלי דרגות לשם התפקיד, ענתה בחיוך. אבל אני צעירה, אמרתי בחשש... את עתודאית. זה אומר שאת מבוגרת מכולם בשנתיים, ענתה בהחלטיות. אבל יש לי חלום, ביקשתי להרהר. תדחי אותו קצת, ענתה ונדמה ששכחה את שלה.

​

הקולות הדהדו בראשי בעודי ניצבת מול המראה. חושבת על אבא ששירת בצבא במשך עשרים וחמש שנה ועל אמא שמנהלת בית ספר ומתחננת שאעסוק בחינוך. חושבת על אחותי הגדולה שהיא כבר בדרגת סרן בצבא ועל אחי הקטן שבקרוב יתגייס. כמה הם יהיו גאים בי. אהיה חלק מהמורשת המשפחתית. כבר התחלתי להעלות חיוך של החלטה על פניי כאשר שחררתי את הגומייה מהשיער ופתאום היא הופיעה. כמו קשת עמומה בשמים בהירים, אינני יודעת אם אמתית או פרי דמיוני המרוסן. ראיתי את עצמי אחרת. הורדתי את המבט במהירות, לא ידעתי איך להכיל אותה ופחדתי שהיא הולכת לשנות את חיי.

רצתי מהר אל מחברת המטלות שלי והכנתי טבלה. ניסיתי בכל הכלים שהכרתי להעלים אותה. צפון או דרום. צפון, מבחינתי, סימן את הבית, את הדרך הסלולה עם החץ הברור המורה קדימה, את הפיקוד בצבא. דרום סימן את החלום, את הרי המדבר פרושים לכל עבר, על רקע שקיעה שצובטת לך את הלב. השקט הקסום הזה שמאפשר לך לצעוק חזק. אף אחד לא ידע על הדרום שבי. אפילו אני. ושוב תהיתי: מציאות או חלום?

העט השחור הוציא מתוכו מילים רבות על גבי הדף הלבן, עד שבהינף יד מהיר סימנתי בעיגול את הבחירה שלי.