"מעשה עיר" הוא פרויקט פלייסמייקינג (Placemaking, יצירת מקום בתרגום חופשי) המבוצע בשיתוף עם אמנים צעירים ירושלמים ותושבי השכונות בעיר. במסגרת הפרויקט, האמנים והתושבים יוצרים יחד מקומות חדשים במרחב הציבורי לטובת התושבים. עמית ירון, מנהלת תחום הפרויקטים במרחב הציבורי ומנהלת תכנית "מעשה עיר" סיפרה לנו על הפרויקט ועל תהליכי היצירה.
פלייסמייקינג הוא חידוש של מרחב ציבורי ושיפורו תוך מענה על צרכים העולים מתושבי האזור. משתתפי הפרויקט מכנים את הרעיונות שלהם "פתרונות ממציאנים" – כלומר פתרונות חדשניים לבעיות שונות במרחב הציבורי. לא מדובר רק על בעיות כמו מחסור בצל או בעיות בתשתיות, אלא זיהוי מרחבים לא מנוצלים, התאמתם לחיי היומיום של התושבים וניצולם באופן מרבי.
לדוגמה, בשכונת הגבעה הצרפתית, בצמוד אל המרכז המסחרי, הייתה רחבה לא מנוצלת. לכאורה, התושבים היו אמורים לשבת באותה הרחבה כאשר הם מסיימים את הקניות בסופר הסמוך, או כאשר הם מטיילים באזור, אולם הרחבה נותרה שוממת. אמני "מעשה עיר" הפריחו את השממה הזו בכך שעיצבו במרכז הרחבה סלון אינטימי ומזמין, ולפתע אותו מרחב לא מנוצל הפך לפינה ייחודית שקשה להתעלם ממנה.
עיצוב המרחב נעשה בתהליך ארוך בן 8-9 חודשים לכל פרויקט ומתחיל בזיהוי הבעיה תוך למידת המקום. האמנים מגיעים אל המרחב, מתצפתים ומנסים לאסוף נתונים וללמוד על צורכי התושבים. במקרה של הרחבה בגבעה הצרפתית, האמנים ניסו להבין מדוע אנשים לא יושבים ומנצלים את המרחב. האם ייתכן שהתושבים אינם יושבים במקום כיוון שאין להם צורך בזה? כדי לענות על שאלה זו, הציבו במקום ספות ואף טלוויזיה, והתבוננו. התשובה הייתה ברורה, התושבים אכן מחפשים פינה נעימה לשבת בה, אולם הפינה הקיימת אינה משביעת רצון.
בשלב הבא, האמנים נפגשים עם התושבים ומנסים לתכנן יחד עיצוב חדש. התושבים נבחרים לפי הקשר שלהם אל אותו המרחב כמו הסוחרים במרכז המסחרי. בגבעה הצרפתית הם הגיעו למסקנה כי שלושת הספסלים במקום רחוקים זה מזה ואינם מספקים.
הם החליטו כי יש ליצור מקומות ישיבה אינטימיים יותר, שמאפשרים לקבוצה של אנשים לשבת יחד בצורה נוחה. התוצר בגבעה הצרפתית היה סלון אנטי-וונדלי, כלומר, סלון שלא נהרס מתנאי מזג האוויר.
לרוב כאשר מדובר על עיצוב ותכנון במרחב הציבורי, יש נטייה לחשוב שהמתכננים הנם רק אנשי מקצוע שמתמחים בבנייה ובאדריכלות, וכאן טמון ההבדל בין "מעשה עיר" לבין פרויקטים אחרים.
המשתתפים בתכנית כוללים אמנים מתחומים שונים, החל מציירים, שחקנים, מעצבים ונגרים וכלה במחנכים. החיבור הנוצר במפגש בין הקשת המגוונת של היוצרים לבין תושבי השכונות שנוטלים חלק פעיל בעיצוב המרחבים, מביא לתוצאות נהדרות, וחשוב מכך – פרקטיות.
מעשה עיר, פרויקט פלייסמייקינג ירושלמי שמשלב אמנים ותושבים היוצרים יחד מקומות אנושיים ומחזירים את המרחב הציבורי לתושבים.
במקום היה עץ מסוג "מכנף נאה" שהצל על הפינה ונכרת כדי שלא יפגע בחוטי החשמל שהיו מעליו. הם רצו להחזיר את הצל לפינה אך הבינו מתוך שיחה עם גורמים שונים שהעץ מת. "רצינו להתייחס לפעולה הזו שנעשתה במרחב, בפינה שאין בה צל או מקום לשבת".
הם עשו תצפיות על המקום, בדקו אם אנשים עוצרים והיכן, וראו שהם משתמשים למנוחה במעקה בטון באזור. בסופו של דבר הם הגיעו למסקנה שהם רוצים ליצור "פינת התרעננות". רוברט מספר שהיה חשוב להם ליצור פינה בקנה מידה אנושי שאפשר לשבת בה ולהרגיש בשליטה על המרחב: "חיפשנו ליצור משהו אינטימי שיאפשר לנוח רגע באזור תעשייה עמוס ורועש. התוצר הוא פינה קטנה יחסית שלוקחת שארית תכנון – משולש בין שני מגרשים שלא ברור למה הוא קיים בעצם. על האספלט הזה הצלחנו להכניס את האלמנטים שיתנו את החוויה האנושית."
האלמנט הראשון שתכננו היה המצללה, צורה שנגזרה מתצלום אוויר של העץ המקורי. הם שרטטו את קווי המתאר ויצרו מקורות מתכת ורשת מחוררת צורה ייחודית שתיתן תחושת צל של עץ. גם פינות ישיבה נוחות יותר, אדניות עם צמחי התרעננות כמו אלוורה וכובע הנזיר וברזיות ופחי אשפה תוכננו בפינה. לפי רוברט, "מה שמיוחד בפרויקט הזה הוא שהעיצוב צמח מהמקום עצמו, התרגום של העץ שהיה שם קודם, האיורים על המדרכה שמסמנים את הצל, האדניות שמאפשרות מרווח תנועה להולכי הרגל. העיצוב של האובייקטים הוא מינימלי מאוד, עמודים דקים וברזל דק שמחזיק את האדניות וגם העיצוב של ההצללה (מבד פלסטי מיוחד) שחוררה כך שהאור יחדור דרך הבד ויצור צל דומה לצלו של העץ שהיה." הפרויקט כלל שילוב של אנשי מקצוע שונים ושימוש בטכניקות לא מסורתיות כמו הכיפוף הייחודי של קורות הברזל. "התוצאה היא קונסטרוקטיבית ומקצועית אבל גם עדינה ומורכבת כמו שרצינו. היינו צריכים למצוא את האיזון בין העמידה בתקנים ובין יצירת אובייקט שיהיה מיוחד ושונה ושיאפשר מורכבות אסתטית וחומרית. זה פרויקט נדיר כי הוא נותן אלמנט שימושי אך גם ביקורתי ששואל שאלות על צל, עצים (היו באזור רק ארבעה) וסדרי עדיפויות במרחב."
"בעיניי המרחב נשלט על ידי תקנים ומערכות בירוקרטיות ואפורות שמייצרות מרחבים שנראים אותו הדבר בארץ, אין מקום לחדשנות ולעיצוב שונה. "רוח חדשה" הצליחו ליצור משהו אחר ומתפתחת כאן אלטרנטיבה שבה עמותה יכולה לעבוד בשיתוף עם המערכת הציבורית כדי ליצור משהו חדש. התהליך הזה מופלא בעיניי. לא רק אדריכלים יכולים להשפיע, הרבה אנשים מבינים את הכוח והחשיבות של המרחב הציבורי וככל שיהיו יותר נקודות מבט המרחב יהיה מעניין וטוב יותר.
הפרויקט נעשה בשיתוף פעולה מלא עם גיא שקד, אחראי על מתחם תלפיות בעדן, וגידי שון מהאגף לקידום עסקים, מנהלת תלפיות (אגף מהעירייה), וגם מירב חיימוביץ' מנהלת רובע אורנים.
מאת: אביה לוי וחן גבאי
אחרי הכול, התושבים מתגוררים בשכונות שנים רבות, מכירים את השכונה כמו את כף ידם ומבינים היטב מה נחוץ עבורה על מנת שתתפתח להיות מקום נעים יותר עבורם. בדיעבד, נראה כי הדיאלוג שמקיימים האמנים עם התושבים הוא שיח מתבקש בכל פרויקט הנוגע לעיצוב המרחב הציבורי, כיוון שבסופו של יום, הם אלו שמתחילים ומסיימים את יומם באותו הרחוב, באותה הכיכר ובאותו הפארק.
עמית מצביעה גם על הבדלי העיצוב בשכונות השונות בעיר: "יכול להיות שאם היו הולכים למרכז מסחרי בשכונה אחרת לא היה מתאים סלון אלא משהו אחר לגמרי. הפרויקטים מאוד מחוברים למקום, לזמן ולתושבים".
דוגמה נוספת לעשייה מעניינת של "מעשה עיר" היא גינת משחקים חדשה במרכז שכונת המגורים הוותיקה "גוננים". הבעיה העיקרית של הגינה הייתה שלא ניתן היה להצל עליה כיוון שמבני השכונה ישנים וישנם חוטי חשמל מעל הגינה. המחסור בצל גרם לכך שהיא הייתה ריקה לחלוטין, כיוון שבזמנים שבהם ילדים אמורים לשחק, כמו בקיץ ובשעות הצהריים המתקנים בערו מחום. אמני "מעשי עיר" בנו פרגולות ליד הגינה, הוסיפו ברזייה ויצרו ציור רצפה בתוך הגינה כדי להפוך אותה לאטרקטיבית.
"רוח חדשה" גם חברה לקבוצה של צעירים שלקחה בוטקה נטוש שהיה צמוד לגינה, ולאחר תהליך של שנה וחצי הפכה אותו לבית קפה קהילתי בשם "הבוטקה בקטמונים". את בית הקפה מפעילה קהילה שנקראת "כרם", קהילה מעורבת של דתיים וחילוניים. כך אותו אזור ציבורי שהיה נטוש, הפך לפורה ושמיש לקהילה.
עד לפני שנתיים כללה התכנית גם סטודנטים, אך היום כבר מקבלים רק אמנים ירושלמים. מדובר בתכנית תובענית ביותר שהאמנים מקבלים עליה משכורת ומנהלים את התקציב שלה. השנה יש שלושה עשר אמנים, בוגרי בתי ספר לאמנות או אמנים שונים שמתחלקים לצוותים, כדי ליצור הפרייה אמנותית ביניהם. לדוגמה, יש צוות שכולל את מנהל בית הספר הניסויי, אדריכל ובמאית שהיא גם תפאורנית וכל אחד מהם נותן פן שונה למרחב הציבורי, והגישות השונות שלהם משתלבות יחד בעבודת הצוות שלהם. "בתהליך היצירתי כל בן אדם מביא תבלין אחר הכרחי כדי שהפרויקט ייצא באמת מעניין. לדוגמה, איש חינוך מביא את ההקשבה למרחב ואת המקום היותר כנוע, מקשיב ופילוסופי."
הארגון העומד מאחורי הפרויקט הוא "רוח חדשה" (שעומדת גם מאחורי המגזין). לפני שנתיים התכנית יצאה לפועל בשיתוף עם העירייה והרשות לפיתוח ירושלים, והשנה היא מתבצעת בשיתוף פעולה עם העירייה, מנהל תפעול וחברת עדן. עלות כל פרויקט מגיע לרבע מיליון שקלים.
"הפרויקט מתחיל בתחילת השנה", מספרת עמית, "כאשר אני מזמינה אמנים המעוניינים בתכנית מאתגרת ויצירתית, זו לא רק התנסות מתוך עניין באמנות, אלא הנחת האגו בצד ועבודה בצוותים משולבים יחד עם תושבים בשכונות, תוך חשיבה משותפת על המרחב הציבורי. לאמנים זה מאתגר ולא כל אמן מסוגל לעשות את זה. המון מהם רוצים לפעול במרחב הציבורי, אבל חושבים יותר על מה שהם עצמם רוצים לעשות. בפרויקט הזה הם חייבים להתחשב גם במגבלות הקיימות וגם ליצור מקומות שימושיים עבור התושבים".
"החזון שלי הוא שזה יחלחל לעירייה", אומרת עמית, "שהעירייה תשכיל לקחת את המקומות הקטנים שאנשים חיים בהם, לא הכבישים והגשרים הגדולים, אלא איפה שאנשים מבלים את היום שהוא לא בבית או בעבודה. שהעירייה תדע בדרכים ציבוריות להחזיר את הכוח לתושבים שיתכננו כמו שהם רוצים, ולתת להם ליווי כמו שצריך. ליצור מרחבים אוטונומיים יפים, שאנשים באמת יגיבו אחרת למרחב, יאהבו אותו ויטפלו בו טוב יותר. כרגע יש נתק בין האנשים לבין המרחב הציבורי, זו דרך נכונה לצמצם אותו. לתת תחושה מזמינה ונעימה, שמפתה אנשים להסתכל על השכונה אחרת, להישאר בה. לחיות אחרת את המרחב הציבורי, שלא יהיה כזה מובן מאליו."
אחד ממשתתפי פרויקט "מעשה עיר" הוא אמיר מוס, בעל סטודיו לעיצוב במה ומיצבי וידאו וגם מנהל פרויקטים אמנותיים. הוא ואשתו דניאל זיני הגיעו לפרויקט בעקבות קול קורא של "מעשה עיר" ופעלו השנה בגינה הקהילתית בארמון הנציב. בעקבות מפגש עם התושבים והפעילים בגינה הם הבינו שחסר מקום באחריות התושבים למפגשים, סדנאות וימי הולדת לילדים. הם חברו לשני מעצבים תעשייתיים, יוסי סורין וטלי גורוביץ' והחלו לתכנן את המקום תוך שיתוף פעולה עם התושבים ועם המנהל הקהילתי.
"עיקר הקשיים היו מבחינה הפקתית כי היה צורך בלמידה ובהתמודדות מול המון גורמים שונים ומול העירייה, שהכול יעבוד כמו שצריך במרחב ציבורי שיש בו כללים הרבה יותר נוקשים על איך דברים צריכים להתנהל.
צריך לשכנע את כולם שהרעיון שלך באמת טוב והדברים לאו דווקא מתקבלים בידיים פתוחות ומכילות. הקשיים היו גם בעבודה מול הפעילים בגינה, כי היא הלב שלהם ופתאום מתערב גורם זר ומנסה לעשות בה משהו אחר." המבנה שתכננו בסופו של דבר הוא כיפה גיאודזית (טכניקת בנייה ממוטות דקים המרכיבים משולשים ויוצרים את מעטפת הכיפה).
"פלייסמייקינג היא יוזמה נהדרת, ובאופן כללי כדאי לתת לאנשים יצירתיים יוזמה בתחומים שונים. הכנסת אנשים יצירתיים לתהליכים מקובעים יוצרת משהו חדש, כמו חיבורים בין אמנים לאנשי אקדמיה או מתכנתים. בנוסף, במהלך הפרויקט מבינים כמה שטח לא מנוצל יש במרחב הציבורי ובמקום שאנשים יגדירו את המרחב – המרחב מגדיר את האנשים ואת ההתחברות״.
עוד פרויקט של "מעשה עיר" הוא "פינת התרעננות" שמוקמת בימים אלה ממש בתלפיות על ידי נועם טומס שבאה מתחומי התרבות, הכתיבה והנחיית קבוצות והגיעה לפרויקט מתוך "רוח חדשה", והאדריכלים רוברט אונגר וגילי כהן מקולקטיב אנייה. הם החלו את הפרויקט באוגוסט בבניין יד חרוצים 16, אך לאחר כמה חודשים הבינו שתיאום הציפיות לא נעשה נכון, שיש פערים בינם ובין התושבים ושהם צריכים לשנות מקום. המקום החדש שנבחר היה יד חרוצים פינת פועלי צדק. פינת מדרכה ברחוב ראשי והומה בשכונה.
"תלפיות התחילה כמקום לתעשייה כבדה והפכה למקום של תעשייה קלה והרבה חנויות", אומרת נועם, "אבל לאנשים יש תחושה מאוד לא נעימה שם בגלל קנה המידה של האדם ביחס למרחב. בתלפיות יש חצרות פנימיות שחונים בהן, הרבה משאיות ותחושה כללית של חוסר ביטחון במרחב מפני רכבים. מתוך נקודת המוצא הזו של המעבר מתעשייה למסחר החלטנו לדאוג להולכי הרגל."