שיחה עם פדרו גראס, שוודאי כבר מוכר לחובבי הספוקן-וורד
על שירה, דיוק, הבועה הירושלמית והמוסיקה של המילים.
בסטודיו של האמן
יש עדיין מקום לשירה בימינו? אילו משוררים השפיעו עליך?
כן, בהחלט יש עוד מקום. אני אוהב את חזי לסקין, דן פגיס, אלתרמן, רוני סומק, לאה גולדברג.
ובכל זאת, אתה גם כותב את השירים שלך – יצא ספר לאלבום שהקלטת וגם לכל שיר שלך ביוטיוב יש גרסה כתובה ואף מנוקדת.
זו הצהרת כוונות. זה שיר, זו שירה, אז אני מנקד אותה כיאה לשירה ומרווח אותה כטקסט שירי ולא פרוזאי. הריווח (מתי עוברים לשורה חדשה) של שירה הוא פונקציה טובה מאוד למשורר. בהרבה מקרים יש מוסיקה לטקסט ואז הריווח הולך עם המוסיקה, איפה שצריך לעצור עוצרים, ואיפה שצריך השורה ממשיכה. יש בזה מוסיקליות, לפעמים אפשר ללכת נגד המוסיקליות, ובסופו של דבר זה תלוי בדרך שבה היית רוצה שהקורא יקרא את השיר. רוב השירים שלי מורכבים. ישנו הרובד הפשוט וזה נחמד לשמוע אותם גם ככה, אבל יש גם אפשרות לשבת ולראות מה המשפט אומר באמת, יש מה למצוא.
באלבום התווספה מוסיקה לחלק מהשירים. איך היה התהליך של שילוב המוסיקה?
זו עבודה ארוכה מאוד. כמעט כל שיר באלבום עבר כמה עיבודים. ניסיתי כל מיני נגנים. עבדתי עם שלושה הרכבים, עכשיו אני מנגן עם ההרכב הרביעי שאני מופיע אתו. ניסיתי גם כל מיני כלים וכל מיני מוסיקאים עד שהגעתי לדברים שאני אוהב. מוסיקה היא רובד נוסף לשיר, משהו שהופך אותו לשלם יותר. זה לא שאני חושב שהשיר לא עובד בא-קפלה או על הנייר אבל כשעשיתי דיסק ידעתי שאני רוצה לעשות משהו שאפשר להקשיב לו ולהיסחף. מכאן באו הכלים, מלודיות לפעמים. הקו המנחה היה ללכת עם המילים, ללכת עם המוסיקה שכבר קיימת בשיר כשמדברים אותו. מכאן נשאר רק לחבר אותו, לערוך שינויים קטנים ולהכניס אותו לתבנית.
יש שיר מהאלבום שתהליך היצירה שלו זכור לך במיוחד?
אני אספר לך על השיר מהאלבום שעבר הכי הרבה. הוא נקרא "ירושלים", זה שיר שכתבתי כשלמדתי בניסן נתיב וביצעתי אותו בערב במה פתוחה. זה היה לפני עשר שנים וזו הייתה הפעם הראשונה שביצעתי שירה מדוברת. אני חושב שזו הייתה מהפעמים הראשונות שמישהו ביצע שירה מדוברת בישראל – אני לא ראיתי את זה בשום מקום, רק באנגלית. ביצעתי את זה, וזה היה רגע משמעותי כי משהו קרה. מאז ביצעתי את זה עוד כמה פעמים ב"א-קפלה", ולפני בערך שלוש שנים כשהתחלתי לעבוד על האלבום – זה היה אחד מהשירים שחשבתי איך לעבד. השיר מתחיל במילים: "קח אותי קח אותי קח אותי קח קח קח אותי קח אותי קח קח". שזה קצב בפני עצמו. זה קצב די מורכב, זה לא ארבעה רבעים רגיל, זו ספירה ספירה 13 10, ספירה מורכבת יחסית שקיימת במוסיקה בלקנית צוענית ולכן הכי התחשק לי לעשות את השיר ב"ווייב" הזה כי כבר יש ספירה כזאת. גם את השיר הזה ביצעתי כמה פעמים עם להקה חשמלית ולצורך האלבום נפגשתי עם סקסופוניסט ששמו יורם לינקר שלמד אז באקדמיה וישבנו על עיבוד עם כלי נשיפה. יש בזה משהו שמחיה את השיר. כתבתי אותו מזמן. פעם הוא היה בדם לבי אבל אם מבצעים משהו הרבה פעמים הוא כבר לא טרי. השילוב של המוסיקה עוזר מאוד בקטע הזה, מפיח בו חיים חדשים.
יש תחומים נוספים שמעניינים אותך ועוד לא נגעת בהם? מה הדבר הבא?
קולנוע מושך אותי מאוד.
ועד שנראה אותו על מסך הקולנוע, כנראה בסרט שהוא גם יכתוב ויביים, אפשר למצוא את עמית בהופעות עם האלבום האחרון שלו.
עמית אולמן, או בשם הבמה שלו פדרו גראס, עושה הכול מהכול. הוא שחקן, משורר, מעבד, מוסיקאי, ראפר, במאי ומחזאי. הוא כתב, ביים ואף שיחק בתפקיד הראשי בשני מחזות, "הטרגדיה של מקבת" ו"העיר הזאת", הוציא לא מזמן אלבום בשם "חצי סוגריים", והרשימה עוד מתמשכת. השירה שלו מהפנטת; המילים בפיו הן כחומר בידי הפסל.
אף על פי שהוא אחד מחלוצי הספוקן-וורד בישראל, הוא לא מוותר על השירה הכתובה, שחור על גבי לבן. תפסתי אותו לשיחה על היצירה שלו.
איך אתה מגדיר את תחום היצירה שלך? מה אתה בעצם?
מספר סיפורים. באופן יותר ספציפי, שחקן. למדתי משחק בניסן נתיב ואני גם כותב ומשורר, אבל הבסיס זה המשחק.
גם כשאני מביים או כותב מחזה, הכוונה שלי היא לשחק בו. בסופו של דבר אין לי צורך להגדיר את עצמי. אני עושה כל מיני דברים וכל מיני מדיומים, מנסה לראות מה אני יכול ליצוק לתוכם.
חיית במשך תקופה ארוכה בירושלים. איך החיים בעיר הזאת השפיעו עליך ועל היצירה שלך?
נולדתי וגדלתי בקרית עקרון, ומגיל 21 עד גיל 26 גרתי בירושלים, שהשפיעה עליי מאוד. למדתי בניסן נתיב, והיום אני יודע להגיד כמה זה שונה מלימודים בתל אביב, שבה אתה מוקף בהמון תעשייה. בירושלים זה בועתי מאוד, לטוב ולרע. אתה מתרכז לחלוטין באמנות, בללמוד אומנות.
זה הייחודיות של הסטודיו בירושלים. הוא כמו חממה. רוב השירים באלבום האחרון "חצי סוגריים" נכתבו כשגרתי פה בירושלים והיא מוזכרת בלא מעט מהשירים. כשאני מדבר על ירושלים בשיר אני מדבר על המהות, על האווירה, על הרוח שמרגישים פה.
באלבום ישנה התעסקות רבה בשפה. מתי התחילה אצלך ההתעניינות במילים?
זה משהו שתמיד היה קיים אצלי, ההקפדה במילים או הדיוק במילים.
תמיד היה חשוב לי שאם מצטטים מסרטים אז שהציטוט יהיה מדויק. אם אתה מצטט לידי לא נכון, אז עצור! העברת את רוח הדברים, אבל זה לא מה שהיה בסרט... זו רק דוגמה, אבל זה קיים בתחומים נוספים.
כשגרתי בירושלים הלכתי לשיעורי יהדות, וגם שם שמתי לב לדגש רב על מילים. זה משהו מאוד יהודי לנתח את המילה, זה במסורות שלנו. זה אחד הדברים המשמעותיים שירושלים נתנה לי שלא היה קיים אצלי מספיק.
ההתייחסות הזאת למילים; לפרק, לראות מאיפה הן באות. גם עם עצמי ועם אחרים, ביומיום, אני מקפיד להגיד את הדברים כהווייתם ולבקש לשמוע את הדברים כהווייתם.
מה נותן לך השראה? איך נראה תהליך היצירה שלך?
יש דבר כזה השראה? שאלה טובה. כשאני כותב אני לוקח את הזמן.
זה מאוד תלוי באמן. די קשה לי לכתוב שעתיים בערב, אחרי שעשיתי כל מיני דברים במהלך היום. לרוב אני לוקח את כל הזמן שיש לי, מפנה לעצמי הרבה זמן וכותב. זה שילוב של הדברים – אין ספק שיש רגעים שבהם פתאום עולה לך רעיון ולכן כדאי תמיד להיות עם מחברת. אבל יש גם עניין לעבוד וככל שאתה מתמקצע בזה, אתה יודע מה יהיו התנאים הטובים ביותר עבורך לכתיבה.
לפעמים אני מתחיל ממשפט, כשמשהו במשפט מגרה אותי, כמו זרע שזורעים באדמה ונותנים לו לצמוח. המשפט הוא הזרע ויש כל מיני דרכים שבהן אני נותן לו לצמוח. פעמים רבות אני הולך ברחוב עם המשפט, לפעמים ממש הולך פיזית ברחוב, והמשפט הופך לבית משיר או לשני בתים או לעמוד, ואני הולך עם העמוד הזה ברחוב ורואה מה הדבר הבא שמבקש להיאמר, לאן זה לוקח אותי. יש לי שיטות ודרכים שונות להביא את המשך השיר, לא ממקום רציונלי, לא כי אני חושב שזה נכון – אלא כי זה באמת מה שצריך. זה בא מתנועה, והכוונה היא שהשיר יצמח כתולדה הנכונה של מה שהוא כבר. אחרי שזה בראש בצורה גולמית, זה עובר לנייר והופך למוחשי, עובר תהליך של עריכה. ואז אני מחזיר את זה לראש וממשיך להסתובב עם השיר. לרוב הרעיון מוצא את דרכו פנימה אל השיר, תוך כדי תנועה.
מה לדעתך מוסיפה השירה המדוברת לשירה הכתובה?
מה שלרוב מרתיע בשירים זה שאתה קורא אותם והם סתומים, לא מובנים. אתה גם לא מצליח להרגיש משהו, ובשירה מדוברת כשהיא נעשית היטב – ההגשה היא הרובד הנוסף שהופך אותה למשהו שאפשר לשמוע, משהו שאפשר להכיל עכשיו, לא אחר כך, לא אחרי שאני שומע את השיר כמה פעמים. המטרה אינה לבטל את המדיום של שירה כתובה.
המטרה היא לחבר אנשים לשירה כך שיתחברו גם לשירה כתובה קלאסית יותר.