כשקבוצת בית ריק, המתמחה בהפיכת מבנים נטושים לסביבת יצירה פורה, חברה לקבוצת אמנים ירושלמים שחיפשו בניין כדי לממש את הפרויקט שיזמו, הם לא תיארו לעצמם לאן יוביל שיתוף הפעולה הזה. הפרויקט הפך למפעל אמנות שוקק שהמבקר בו מתקשה להאמין שהמבנה המקושט, הומה החיים והיצירה ליד רחוב אגרון עמד שומם בעשור האחרון.
הכול התחיל כששאול צופף, איתמר המרמן וטל בן חמו חיפשו בניין להקים בו בית ליצירה. עד מהרה הצטרפו אליהם חברי קבוצת בית ריק שיזמו בעבר פרויקטים שונים בירושלים (המפעל הוא הפרויקט השישי שלהם) ונטע מייזס. יחד הם הקימו את "המפעל" בבניין נטוש מהמאה ה-19 ברחוב המערבים.
קבוצת בית ריק החלה לפעול סמוך למחאה החברתית של 2011. החיבור בין השנה הבועטת הזו, שעלתה בה דרישתם הלגיטימית של הצעירים ובני מעמד הביניים לדיור בר-השגה, לבין האמנות הבועטת שממלאת כל קיר וכל פינה במפעל, יכול לשוות לו הילה פוליטית- חברתית. עם זאת, מקימי המפעל מתעקשים שלא מדובר במקום שתפקידו ליצור מהפכות ושהדגש מושם על תהליך היצירה עצמו. המפעל הוא בית פתוח ליצירה חיה, יצירה המתפתחת עם הזמן בשיטה של ניסוי וטעייה.
המפעל משמש במה ליוצרים ירושלמים שרוצים להציג את האמנות שלהם, אבל המשתתפים אינם אמנים בלבד – היוצרים מגיעים מכל התחומים, מסטודנטים ובוגרי תואר בתקשורת או בפילוסופיה ועד לרואת חשבון המלמדת סריגה. בכל יום מתקיים אירוע שונה לחלוטין מקודמו, הפונה לקהל יעד שונה. ההשראה נוזלת מהקירות, לקוחה מחומרים מגוונים ובעיקר מבוססת על הון אנושי. קשה למצוא מקום כה פוסט מודרני הפועל בדרך של קואופרטיב, אבל תסמכו על אנשי המפעל שהם ימצאו דרך ליצור אמנות גם מהניגוד הזה.
ניגוד מעניין נוסף קשור למיקום המפעל, מאחורי מלון וולדורף אסטוריה היוקרתי. בתחילה חשבתי שזו בדיחה לא מוצלחת – המפעל המייצג את ההיפי והיוצר שוכן דווקא לצד זה שמייצג את העשיר ביותר, המקדש ערכים קפיטליסטיים ומציע חדרים באלפי שקלים ללילה. בביקורי הראשון במפעל קידמה את פניי מדורה גדולה שנראתה כמו מדורת שבט, וסביבה התאספו צעירים ושתו בירה. לימים התברר לי כי המדורה הזו הייתה בעצם שריפת בור, חלק מסדנה שהעבירה אמנית קרמיקה. קשה להאמין שבאותו הזמן ממש אורחי המלון הלבושים בהידור שותים בבר שבכניסה קוקטיילים צבעוניים (וכשרים למהדרין). זהו שטח אדמה שמתגלגלות עליו בו-זמנית, אחת לצד השנייה, תפיסות עולם כה שונות.
אנשי המפעל רואים את הפוטנציאל הגדול שבמיקום המרכזי, הסמוך גם לשדרת הקניות ממילא. הם כבר מדמיינים את התיירים שיצאו מהלובי המפואר ומהשדרה היוקרתית היישר אל האטרקציה התיירותית הכי חמה בעיר. אחרי הכול, מי הגיע לקופנהגן והפסיד ביקור בשכונת ההיפים והאמנים כריסטיאנה? כל תייר רוצה למצוא את המקום שבו קורה הקסם. בירושלים הוא קורה במפעל.
אם כך, יש אמנות, בירה ומוסיקה, אז מה בכל זאת שונה בין פרויקט המפעל לבין קודמיו? בניגוד לפרויקטים קודמים של בית ריק, אשר יצאו לפועל לעתים ללא קבלת רשות, המפעל עובד בשיתוף פעולה עם "עדן – החברה לפיתוח ירושלים" אשר הקצתה להם את הבניין הנטוש. אם בעבר המגבלות היחידות שעמדו בפני היוצרים הירושלמים היו אלו שהם הציבו לעצמם, היום הן מעוגנות בחוזה. אבל היי, גם התקציב. מקימי המפעל מתעקשים שהחופש האמנותי נשמר במלואו ושאינו נפגע מהתערבות בתוכן.
יתרה מכך, חברי המפעל אף שואבים השראה מהשיחות הרבות שהם מנהלים עם חברת עדן בנוגע למהות האמנות. טל בן חמו, בוגרת בצלאל וממקימי המפעל, מספרת לנו על כך: "רצינו לתכנן חתונה במפעל. עבורנו חתונה היא אירוע קהילתי שמתחבר להרבה אנשים שקשורים למפעל, אבל החברה טענה שחתונה היא אירוע פרטי ולכן לא יכולה להתקיים בנכס ציבורי. רגעים כאלו יוצרים שיח מעניין ומאתגר". אותה החברה, אגב, הייתה שותפה להחלטה להאריך את תקופת עבודתו של המפעל שהייתה בהתחלה חודשיים בלבד. החברה וחברי הקבוצה החליטו יחד שהפרויקט טרם מימש את הפוטנציאל הגלום בו ולכן ימשיך לפעול עד יוני 2017.
בינתיים המפעל מתפתח כל הזמן. בנובמבר נפתח בו בית הקפה "מרסל" המציע ארוחת פועלים בכל שעות היום, בלי תפריט. בכל יום ג'יימי סלוק מבשל ארוחה לבחירתו והיא מוגשת בתוספת מרק ותה ב-30 ₪ בלבד. כמו כן נפתחה במתחם חנות שאפשר לקנות בה מוצרים שיוצרו במפעל ויצירות של אמנים ירושלמים שונים במחיר שווה לכל כיס. הרעיון הוא לתת לאמנים הרבים המתגוררים בעיר הזדמנות להיחשף ולמכור את עבודותיהם. אפשר למצוא בה תיקים, גלויות, רפרודוקציות של עבודות, תכשיטים ועוד. במקום מוצעים גם חומרים לסדנאות שמתקיימות בו, כך שכל מי שרוצה להשתתף בהן יוכל למצוא את כל מה שהוא צריך. מהבחינה הזו המפעל הפך להיות סוג של בית עבור היוצרים בעיר ובו-זמנית מקום המרכז את כל מוקדי היצירה הפזורים בה, כך שהרחוב כולו בא לידי ביטוי בתוך המפעל.
בית ישן-חדש ליצירה בירושלים
מאת: אביה לוי
בין האירועים שהתקיימו עד כה במפעל היו: ערב סיפורי אהבות חד-פעמיות בסגנון ספוקן וורד, שהשתתפו בו יוצרים שונים והרטיטו את לב הקהל; ערב כליזמר שהופיעה בו להקת "הקרצ'מע של בורשטיין", להקת כליזמר חסידית – היא הקפיצה את האורחים והכיבוד באותו ערב היה כמובן קוגל; ערב בסימן פרסי עם הבשלנית והבלוגרית רותם ליברזון ועוד. המגוון עצום והקהל משתנה בהתאם לאירוע, כך שנוצר מפגש תרבותי מעניין המשקף את הצבעוניות של ירושלים. בקלות ניתן היה לטעות ולחשוב שהמפעל בסופו של דבר הוא איזושהי קנוניה ליצירת אחדות דרך אמנות. עם זאת מקימיו מדגישים כי הפסיפס התרבותי שנוצר הוא תופעת לוואי של היצירה עצמה, ושאינם מתיימרים להפוך את המפעל למרכז המחבר בין אוכלוסיות שונות בעיר. אולי כאן טמון קסמו של המפעל, דווקא בתופעות הלוואי שלו – הקהילה שנוצרה, האוכלוסיות שמתוודעות זו לזו לא בכוונה תחילה, והכול סביב האמנות.
היוצרים שמגיעים להופיע בבמה הפתוחה או להעביר סדנאות מציעים למפעל רעיון מסוים, והמפעל בדרך כלל משתף פעולה. איש לא נצמד פה לתכנית מובנית או לנושא מוגדר כפי שניתן לראות בשדות אמנות אחרים דוגמת תערוכות. כאן יש ליוצרים וליוצרות חופש יצירה מוחלט, המושתת על בחירה חופשית. "הפתיחות הזו", מציינת בפניי טל בן חמו, "היא נהדרת ומרתיעה בו-זמנית. ליוצרים מסוימים היא עוזרת לפרוח ולבטא עצמם, כמו מזמינה אותם, אך היא יכולה להיות משתקת עבור אחרים, כיוון שבעקבותיה נדרשת התמודדת שלך עם עצמך כיוצר – מה אתה רוצה, מה מעניין אותך".
ניתן לתהות אם נוכחותו של המפעל בירושלים מוסיפה לו נופך מיוחד או דווקא לחצים וסגירוּת. טל מדברת על הקושי בעיר ועל האתגרים השונים שבה, שמפיחים יצירתיות באדם. "כשמאוד נוח לך, פחות בוער לך ליזום משהו חדש שנראה אחרת. יש משהו בחוסר הנוחות בעיר ובהוויה המסקרנת שלה. זה לא יכול לקרות בשום מקום אחר". באשר לשוני ולמגוון שדיברנו עליו קודם טל מוסיפה: "לא צריך לטוס רחוק, המפעל חושף את המגוון שקיים ממש כאן, שכונה ליד".
בספרה "חדר משלך", וירג'יניה וולף כתבה על חשיבותו של החלל הנוח, המאפשר יצירה בהקשר הנשי- פמיניסטי. המפעל מוכיח את דבריה בהקשר האמנתי, שכן זהו חלל נוח ומפרה עבור אמנים ויוצרים שונים. הוא מעניק להם סביבת עבודה גדושה ברעיונות ובחומרים. היוצרים שואבים רעיונות מהחלל עצמו ומהשתייכותם אל המקום, לא רק בהיבט של היצירה אלא גם בפן הארגוני-חברתי.
קל מאוד להרגיש בבית כשנכנסים בשעריו של המפעל או כשמתיישבים סביב המדורה שבינתיים הוסבה למדורת חברים ואינה משמשת עוד לסדנה מסוימת. כשאני שואלת את טל על מקורות ההשראה שלה ושל חבריה להקמת המפעל, לא בכדי היא מציינת את התנועה הקיבוצית. "מעניינת אותי הצורה שבה הם לקחו אידיאולוגיה והמחישו אותה באמצעים גשמיים. הרבה דברים קונספטואליים התממשו במציאות והתבטאו בארכיטקטורה של הקיבוץ, סדר היום, תהליך קבלות ההחלטות. הייתי רוצה שנעבור תהליך דומה".
ניכר שהתנהלות המפעל אכן דומה במקצת להתנהלות הקיבוץ, לפחות אופן מימוש הרעיון, בשקיפות ובקבלת ההחלטות המשותפת. אולם בל נשכח כי הקיבוץ מבוסס על חזון יציב ואילו המפעל יודע שהוא זמני ואף שואב את כוחו מעיקרון הזמניות. רומן גארי כתב פעם "עצוב לתת למה שהיה לחלוף ולא לאחוז בו קצת". המפעל כאן לזמן מוגבל, אבל השפעתו כנראה תישאר הרבה אחרי לכתו.
מפעל משלך
