השירה המדוברת (Spoken-word) היא ז'אנר שירי שהושפע מהיפ-הופ, ראפ ודור הביט. לרוב יש לה ביטוי בימתי-פרפורמטיבי, היא משוחררת ובוטה, משתמשת בשפת הרחוב ובעלת טון מונולוגי-וידויי. השירה המדוברת הגיעה ארצה באמצע העשור הקודם וצברה תאוצה בשנים האחרונות בעזרת משוררות כמו נועם פרתום, עדי קיסר וערבי ערס פואטיקה (שחגגו החודש שלושים שנה), וכן בעזרת תחרויות ה'פואטרי סלאם' המתקיימות ברחבי הארץ מדי שנה.

עמית צפריר היא זמרת בלהקת 'נאפולי' המעלה שירי משוררים בהפקה אלקטרונית, לומדת לתואר ראשון באקדמיה למוזיקה, מנחה סדנאות שירה מדוברת לבני נוער ומופיעה תדיר באירועים עצמאיים של שירה מדוברת ובערבי פואטרי סלאם. נפגשנו בדירתה ברחביה לדבר על שירה מדוברת, על במת הפואטרי סלאם, על כתיבה ומגדר ועל כוחה של השירה המדוברת בחינוך ובשינוי חברתי.

​

מה הקשר שלך לכתיבת שירה?

אני כותבת כל החיים, זאת ממש קלישאה אבל יש לי עדיין מחברת ששמרתי של שירים מגיל חמש וכל השירים שם מתחרזים בצורה עקומה. צורת הכתיבה הראשונית שלי הייתה בחרוזים ורק כשגדלתי נחשפתי לשירה לא מחורזת ולפרוזה ונמשכתי לכיוונים האלה. דווקא השירה המדוברת החזירה אותי פתאום לכתיבה בחרוזים. עכשיו האתגר היה לא רק למצוא חרוז שמצלצל טוב ושיושב טוב, אלא משהו שיש לו עומק ושהוא לא בנאלי – ליצור טקסט שעובד.

​

איך היית מגדירה שירה מדוברת?

זה הילד של שירה קלאסית ומשחק. זאת שירה שמבוצעת מול קהל עם איזשהו מקצב. בהיסטוריה עשו את זה ביוון העתיקה, שם היו מדברים שירה, עושים תחרויות ושוברים צלחות וזה עבר הרבה גלגולים עד שזה הגיע למה שאנחנו עושים היום. יש משהו מדליק במדיום הזה, שהופך אותו לנגיש מאוד. לכל אחד יש סגנון משלו, אף אחד לא יגיד לך מה נחשב או לא נחשב 'ספוקן וורד', כי הכול תקף, וברגע שזה תופס – זה תופס. יש קטעים שלא מתחרזים ויש שמתחרזים מדי, יש קטעים ארוכים ויש קצרים, אבל בסופו של דבר זה עובד כשמבצעים את זה, זה נוגע.

​

את זוכרת איך נחשפת לשירה המדוברת?

כן, לפני חמש שנים חברה שלי מארצות הברית שיתפה בפייסבוק קטע של קייטי מקאי שנקרא "Pretty", אני זוכרת שלא כל כך הבנתי מה היא עושה וחשבתי שהיא מדקלמת מונולוג. בכל מקרה, הקטע הזה ריגש אותי בטירוף וחזרתי והקשבתי לו שוב ושוב, כמו שעושים עם שיר שאתה אוהב. אמרתי לחברה שלי "יואו איזה באסה, למה אין תחרויות שירה מדוברת בארץ?", ואז ראיתי פרסום על ערב פואטרי סלאם בתכנייה של 'לבונטין' והלכתי. היו שלושים איש בערב עמוס יחסית, היום זה רק הולך וגדל, אבל אז לא הרבה אנשים הכירו את זה ואחרי ארבעה-חמישה ערבים שהייתי בהם רק קהל, אריק אבר (מי שמרים את הפואטרי סלאם בארץ) הזמין אותי לעלות עם שיר משלי. ככה התגלגלתי לעשות ספוקן.

​

האם לספוקן וורד בארץ יש מאפיינים שונים מאשר בחו"ל?

יש תהליכים שרואים בארצות הברית ושואלים אם הם יגיעו גם לפה. קטעי הספוקן וורד בתחרויות הפואטרי סלאם בארצות הברית התחילו ממקום מאוד קומי ולאט לאט עברו למקומות אמתיים יותר, קודרים וביקורתיים. רוב הקטעים בערבי הפואטרי סלאם שנעשים ויראליים בארצות הברית הם קטעים בעלי אמירה נוקבת או שיש בהם משהו רגיש ומרגש. בארץ, רוב הקטעים בפואטרי סלאם נשארים במקום הסטנדאפיסטי, המצחיק והקליל, בין שזו ההוויה ובין שנדמה שזה מה שהקהל הישראלי מבקש. זה מוזר שדווקא הטון ההומוריסטי ולא הטון המחאתי תפס בפואטרי סלאם, הרי בארצות הברית השירה המדוברת שימשה תחילה שירת מחאה שחורה ו'קווירית'.

נכון, בז'אנר העמוק והישן לגמרי. יש גם מחאה בשירה המדוברת בארץ, זה קורה, אבל בערבי הפואטרי סלאם זו באמת שאלה של התחרות אל מול השירה עצמה. הרבה פעמים העובדה שזו תחרות משפיעה על בחירת הטקסטים. אני מודה, בעוונותיי, שלפני ההופעה אני לא תמיד חושבת מה הקטע שהכי בוער בי, לפעמים אני מתחילה דווקא בקטע קליל כדי להכיר את הקהל וכדי שייתנו לי לעלות שלב, ואז אני אעשה את הקטע שבוער בי. עכשיו כשהתחלתי גם להפיק ערבי שירה מדוברת, זה נבע מתוך רצון ליצור במה שהיא לא שיפוטית או תחרותית. אני חושבת שבמת הפואטרי סלאם עוד לא נותנת הרגשה מכילה מספיק. אין ספק שהפואטרי סלאם הוא דבר ענק והתנועה שהוא יצר היא חשובה, אבל אנחנו צריכים למנף את זה לפורמטים חדשים. בחודש שעבר הפקתי ב'תמול שלשום' ערב שירה נשית בשם 'מדברות שירה'. כתבו על הערב ב'העירה': "ערב של משוררות אמיצות ופמניסטיות", ותהיתי ממתי ערב שכולו נשים הפך למשהו חתרני. יש ערבי שירה שכולם בהם גברים, למה שלא יהיה ערב שירה של נשים? אני כבר מחכה לרגע שזה יהיה ברור מאליו.