הגרוטסקה היא אמצעי אמנותי המבקש לחשוף אמת נסתרת, מגוחכת ומפלצתית באדם או בחברה שהיא מתארת. אי אפשר לדבר על הגרוטסקה בתוך המרחב הספרותי בלי לדבר על השימוש ההיסטורי בה לשימור יחסי כוחות בחברה. חברות שסועות שרצו לשמר את עצמן יצרו 'מפלצת' –מומצאת המבוססת על פחדים קמאיים והישרדותיים. מפלצת זו "התלבשה" על אדם או על מיעוט חריג חברתית, שעצם השוני שלו איים להביא לידי חורבן קהילתי שנדמה כחורבן מוסרי ואיבוד צלם.

הגרוטסקה נתנה ביטוי מילולי או ויזואלי (דרך קריקטורות ותעמולה) לפחד מן הזר ולאימה ממנו דרך הזרתו, הקצנת טבעו המסוכן לחברה והפיכתו ללא-אנושי. הייתה זאת הכנסייה שהפכה נשים למכשפות, היה זה המשטר הטוטליטרי הנאצי שהפך יהודים לחיות תאבות בצע, וכן הלאה וכן הלאה.

​

מנגד, סופרים רבים השתמשו בגרוטסקה כדי להעביר ביקורת על החברה, הם הבינו שבעזרת כלי הגרוטסקה אפשר להשתלח דווקא במנגנונים החברתיים ובמוסכמות.

ב״פרנקנשטיין״ של מרי שלי אפשר לראות איך המפלצתי מקבל רגשות אנושיים, ונשאלת השאלה אם המפלצתי אינו אלא שיקוף של חברה אלימה ודורסנית, יצור שנועד לעורר אימה ולהיות מוקצה מן החברה כדי להשיב את הסדר על כנו.

ואצל קפקא ב'גלגול', המדבר על הפיכת אדם לחרק ועל תהליכי הדה-הומניזציה שחושפים את החריג והשונה שהחברה מעוניינת להיפטר ממנו, הגרוטסקה מתבטאת כביכול במטמורפוזה של הגיבור, אך למעשה היא חושפת את החברה שגוזרת גלות ובדידות בעיוורון שלה. דוגמאות נוספות קיימות אצל גוגול, היורה חצו בחברה הרוסית דרך הגחכה של הבורגנות, ואצל בולגקוב המפנה מבט סאטירי על בעלי הכוח, על האליטות ועל המשטר הדכאני של סטאלין.

​

בשירה העברית, רבות הפעמים שהומור, אירוניה וגרוטסקה חוברים יחדיו לכדי אמירה ביקורתית על החברה, על מוסדות השלטון, על ההגמוניה או על עולם השירה הבורגני.

הגרוטסקה מאפשרת להציב מראה לחברה הבלתי מוסרית. בשירה של וולך 'כל החיות החלו לשמוע' היא מתארת הידרדרות מוסרית של חברת חיות (א-לה 'חוות החיות' של אורוול) בצורה סאטירית: "כי החיות הקטנות/ נגועות בצייתנות עיוורת/ של ממלאי הוראות זעירים/ בצעו כל רצון רגעי/ במהירות וביעילות/ נסרו בסיסי הגבעולים" ומסיימת במנה גדושה של גרוטסקה "כמו נאצים קטנים/ מכל מני סוגים/ צבעוניים/ ואפורים/ פאשיסטיים מסוגים שונים/ חומים/ ושחורים/ וחאקי/ ואדומים".