נשלחתי לשוטט בבתים הנטושים של ירושלים, במטרה פשוטה – לכתוב שיר בהשראת כל בית. במסעי אל היעדים הסמויים האלו שמתי לב כי החללים הריקים לא הטרידו את מנוחתי כמו מבטיהם התכופים של העוברים והשבים אשר צדו אותי בבעתה, ַמ ְג ִלים אותי אל השטחים האפורים של החברה. בין חלל לחלל מצאתי את עצמי תוהה מה יש בבתים האלה שאסור להביט בהם. מהו הפחד הזה שיחשבו אותך חסר בית, תימהוני או משוגע, שמולו אנו מתכסים בהגינות ומעלימים כל זכר להיותנו חיות-אדם במרחב הזעיר הזה של כדור הארץ. יש שכחה והכחדה נוראית של חמלה בהסטת המבט מן המקומות הללו, המאכלסים את חסרי הבית, הזונות, הנערות השכוחות והנשים שאין להן מקלט. אנחנו עוברים לידם בכל יום, אבל הפחד מלראות בהם שותפי גורל מאיים עלינו. לעומתם אנחנו מקימים בית, רואים עצמנו מכובדים, מסתתרים מאחורי התרבות הגבוהה. מהו הבית שהאימה מריקנותו מאיימת עלינו עד כדי כך שאנו בוחרים שלא להביט בכל אפשרות להתמוטטותו?
ברמה הפשוטה ביותר הבית הוא שמאפשר לנו לשרטט את הגבולות המדומים בין הפרטי לחברתי. הוא ממלא את הצרכים ההישרדותיים שלנו – אוכל, שינה, וטמפרטורה מאוזנת. כולנו למודי בתים, ההיסטוריה הרגשית שלנו עמם היא מהטעונות ביותר. השפה אף היא מתגייסת לשקף את הרגש האנושי בהקשר של המרחב הביתי – במונח 'ביתיות' המשומש לעייפה.
מבחינה חברתית, מאז ומעולם ניצל השלטון את הזיקות הרגשיות אל הבית ואת השפה המשרתת אותן כדי להחדיר תחושה של אחדות בקהילות מדומיינות. בידיהם הבית הפך מכונה משומנת של סדר, ביטחון ואושר מדומים. המקום שהבית ממלא באתוס של כל חברה, ובטח בזו היהודית והציונית, ניכרים לעין. ובאיזו רומנטיזציה ממשיגים את אותו הבית: "בוא הביתה", "אני בניתי בית בארץ ישראל", "קח לך אישה ובנה לה בית" הם רק כמה מהשירים המוכרים בפנתיאון הלאומי שדרכם נחשף התפקיד שהבית ממלא בחזקת הבעלות על הקרקע הישראלית או הבעלות על האישה. הממשלה מקצה גבולות, מסמנת שטחים ורחובות, מחלקת כספים ומבטיחה לכולם עתיד שווה, הרחק מאותו ריק מאיים. ההגמוניה תמיד צריכה הבטחה של עושר, של ניצחון ושל בעלות. לולא אלה היה סופה כבית המט לנפול, כבית הנטוש.
לא בכדי ניתן מקום לבתים הנטושים של ירושלים בגיליון העוסק בריק. הריק הוא הרי תחושת החוסר הנובעת מאינותו של עצם ממשי או רגשי. ובמובן העמוק והמדויק יותר – הלוא הריק הוא חלל הנטען באנטי-חומר. כשם שוואקום מאיין את החלל, כך גם העיזבון מאיין את הבית בעיני האדם. אקט החיסור הזה מנכיח אף יותר את מה שאבד בדרך. כל ההקשרים הרגשיים שמושלכים על הבית מהדהדים כפליים נוכח החסר. דווקא ההליכה בבתים אלו, דווקא העצב הניגר מהלבד המוחלט בהם מעורר חמלה גדולה לאדם באשר הוא – היתום, הנטוש והעזוב. הרי אולי מעולם לא היו בתים, אלא אנו עצמנו, ובבואת השפה היא שהשליכה את המושג "בית" על הדוממים שמסביבנו. התיקון כלפי האחר יוכל להתקיים רק כשנכיר בריקנות הפועמת בנו, בחסר התמידי.
מסע לירי במבנים הנטושים של ירושלים
צילום: נופר גלאון
