שיחה עם אהרון חרל"פ, מלחין, מנצח תזמורות ומקהלות מהחשובים והפעילים ביותר בארץ, בוגר הרויאל אקדמי בלונדון, זוכה פרס אקו"ם ומרצה באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים.
בסטודיו של האמן
כתבת אופרה על בסיס הספר של אמיל זולא "תרז ראקן", שיש בה ביקורת על סולם הערכים של הדמויות בספר, והשתתפו בהפקתה סטודנטים מהמחלקה לאופרה באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. מה היה התהליך שעברת אתם בהפיכת הספר לאופרה?
לא ראיתי בעצמי מבקר אלא מספר שמעביר את הדרמה כפי שזולא הציג אותה, פשוט במדיום אמנותי אחר. בסיפור עולות שאלות על מצפון ועל האשמה המלווה את השאיפה הבסיסית של האדם לחופש. ניסיתי להעביר את עניין הערכיות במוסיקה ודנתי בזה עם הסטודנטים לפני שניגשנו לשירה עצמה. האחריות שלי כמלחין היא לזהות את התוכן הערכי בסיפור ולשזור אותו במוסיקה, לאפשר לזמרים להתחבר לערכים דרך המוסיקה שכתבתי, שיכאבו את המקומות הכואבים או יהרהרו במקומות מעוררי המחשבה והביקורת העצמית של הדמויות. אחרי שהם למדו את התפקידים ועיכלו אותם מספיק זמן, ההתחברות הרגשית קרתה מעצמה. אבל אני בתור המלחין צריך להיות עבורם מצפן ולתרגם את הטקסט לשפה המוסיקלית.
אהרון חרל"פ היה סטודנט לא נלהב כל כך לרפואה
בקנדה. כשנסע לבקר חברים במיניאפוליס, ארצות הברית, הוא שמע את התקליט של "סיפור הפרברים" שאת המוסיקה שלו כתב לאונרד ברנשטיין והתאהב.
חרל”פ אמנם ניגן בפסנתר מילדותו, אבל עד אותו זמן הוא מעולם לא הלחין משהו משלו. באותו הלילה הוא הבין שייעודו איננו להיות רופא או מדען אלא מוסיקאי.
האם המעטפת המוסיקלית שתבחר לטקסט מהתנ"ך משקפת את הפרשנות האישית שלך לסיפור?
אני פונה לפרשנויות של טקסטים תנ"כיים כדי לקבל עוד רעיונות להלחנה. לדוגמה, ישנה פרשנות לסיפור על בת יפתח שלפיה המשפט "והיא לא ידעה איש" בעצם נוגע לכך שהבחורה לא הוקרבה במובן הפיזי ונהרגה אלא הפכה לסוג של נזירה, עבד של האלוהים. במקרה כזה, אם מלחין אחר היה מלחין את הסיפור, המוסיקה כנראה הייתה קלילה יחסית. אני בחרתי בפרשנות שלפיה אביה באמת הרג אותה ועל כן המוסיקה שיצרתי מביעה את הטראגיות הזאת. כבר המוטיב הראשון שמנגנת קרן היער מרמז על מה עומד לקרות והוא חוזר על עצמו בסוף כשהיא באמת מתה. זה מזכיר את הלוגיקה שדיברתי עליה, זו אירוניה שהקהל יכול לעלות עליה, קצת כמו אקדח שמופיע במערכה הראשונה ויורה במערכה האחרונה.
ולסיום, יש לך מסר לסטודנטים המוסיקליים מבנינו?
אני משתדל לכתוב מה שאני רוצה לשמוע. זו עצה שקיבלתי ממורי וידידי המלחין יחזקאל בראון ואני דבק בה כמו באידאולוגיה. אתם אחראים למוסיקה שאתם כותבים. תאמינו בעצמכם, תזכרו שאין חוקים לגבי מה לכתוב ופשוט תכתבו כל עוד זה בוער בכם.
מאת: מעיין בלביס
עשית שינוי די קיצוני, האם אתה רואה הקבלות בין עולם הרפואה לעולם המוסיקה? האם למידה של האחד פיתחה בצורה מסוימת את האחר?
הרפואה לא מתקשרת אצלי למוסיקה, אבל התואר הראשון שלי היה בעצם במתמטיקה, והשלמתי אותו גם לאחר אותו ערב מכונן במיניאפוליס. וכן, זה עזר מאוד לפיתוח החשיבה שלי כמלחין. כל הלוגיקה – צורות ומבנים שמבוססים על העולם המתמטי תופסים נפח חשוב מאוד ביצירה המוסיקלית. המוסיקה היא שילוב של לוגיקה ורגש. אם אין בה היגיון וסדר מסוימים זה יכול באותה המידה להישמע כמו אלתור, כמו רצף של צירופי מקרים.
איך אתה משלב את האלמנטים המוסיקליים או הרגשיים ש"עוטפים" את הלוגיקה ביצירה כך שבסופו של דבר המאזין עדיין מקבל חוויה רגשית ולא תרגיל במתמטיקה?
כשאני כותב סימפוניה, למשל, אני מסתמך על תבנית ארכיטקטונית כדי לשמור על המבנה. נושא מוסיקלי קצר יכול לחזור על עצמו כמה פעמים ביצירה – בהתחלה, אחר כך פתאום בווריאציה קצת אחרת באמצע, והוא יכול גם להופיע בסולם אחר ולקבל משמעות חדשה לקראת הסוף. הדברים האלה חשובים כי הם יוצרים אצל המאזין משהו מוכר להיאחז בו, הוא יכול להרגיש מעורב. יש קשר והיגיון במה שהוא שומע, זה לא סתם אוסף צלילים בלי מבנה. בהלחנת טקסטים, המילים עצמן – המטען שלהן והלחן הייחודי לכל אחת – מעלות בי אסוציאציה מוסיקלית שאני משתמש בה לתיאור סיטואציות שחוזרות על עצמן או לאיפיון הדמויות בסיפור. זה גם כלי לוגי שבונה את ההיכרות הפסיכולוגית של המאזין עם מה שהוא שומע. אני יכול לעצב את האופן שבו המאזין תופס את הסיטואציה או הדמות, באמצעות הדרך בה אני בוחר להלחין אותו, למשל מוטיב מוסיקלי שמזוהה עם דמות מסוימת. יש בזה הרבה כוח.
קוראים לטכניקה הזאת "לייט-מוטיב".
למדת ניצוח ברויאל אקדמי בלונדון, איך המשכת להתפתח לאחר שסיימת ללמוד שם?
לאחר שהשלמתי את לימודיי כמה מחבריי עברו בלונדון בדרכם לישראל והזמינו אותי להצטרף אליהם. לא היה לי רצון מיוחד להישאר בלונדון ובצעירותי השתייכתי לתנועת "השומר הצעיר" והושפעתי מאוד משירי המדורה העממיים ומהערכים שחונכנו עליהם בתנועה, אז החלטתי לעשות את זה. הגעתי ישר לקיבוץ עין השופט, והתאהבתי בו, אפילו הקמתי שם תזמורת קאמרית קטנה. אחרי שנתיים עזבתי לתל אביב להמשך לימודי ניצוח באקדמיה של גארי ברטיני. במשך חמש שנים בערך הייתי מנצח אורח ברוב התזמורות בארץ. טיילתי בעולם וניצחתי על תזמורות במדינות רבות, עד שחזרתי שוב לארץ בכוונה להישאר. התחלתי לעבוד עם התזמורת הקאמרית הקיבוצית ועם תזמורת בני הקיבוצים. הרגשתי שיש כוח ענקי בקיבוץ שאני צריך לנצל. הקיבוצים עברו שינוי מהפכני ושיחררו את הנגנים מעבודות כלליות שחלו על שאר בני הקיבוץ – כך שהנגנים היו חדורי מרץ להתאמן ולהתמיד הרבה יותר מנגנים בתזמורות עירוניות שעליהן ניצחתי. זה היה תענוג גדול ורציתי להמשיך ולפתח את הגופים הללו.
אתם עוסק בהלחנת טקסטים מהתנ"ך, כשאתה מלחין טקסט כזה איך אתה בוחר אם לשמור על צורת הלחנה ישנה או לתת ליצירה תוקף מודרני יותר?
ביצירות שלי "עקדת יצחק" ו"בת יפתח" אני מתחיל באיזושהי מודאליות שנותנת הרגשה עתיקה, קצת רנסאנסית, שמעצבת את האופי הראשוני ואת התקופתיות. משם אני לא בדיוק מכוון למשהו מסוים, פשוט נותן להרמוניות להמשיך להוביל אותי, זה די ספונטני. אין שום דרך לדעת בעצם איך נשמעה המוסיקה בתקופת התנ"ך, זה לא מתועד בשום צורה, אז זה לא שאני מנסה לכתוב ברוח התקופה המדויקת. הדברים שקורים סביבי בתקופה שאנחנו חיים בה מוצאים ביטוי במוסיקה גם בלי שאני מתכוון לכך בהכרח.
